לא פעם רציתי להיות מישהי אחרת, רק לא להיות אני. שנים רציתי להיות קרן פלס, קשה לי להיות אני. לעמוד מאחורי הבחירות שלי, מאחורי איך שאני נראית, איך שאני מתבטאת, איך שאני יוצאת לעולם. הדשא של השכנה ירוק יותר… אני כותבת שירים, מנחה אירועים, מעבירה סדנאות, אבל משהו בביטחון העצמי שלי לקוי. לילדות יש חלק גדול בזה. מן הסתם, זה ילווה אותי לנצח.
האשליה היא שאילו הייתי מישהי אחרת, הייתי יותר מאושרת. זה מזכיר לי סיפור ששמעתי פעם על נערה שהגיעה לחנות בגדים וביקשה לקנות את כל הבגדים שלבשה המוכרת. היה לה נדמה שאם תלבש את הבגדים של המוכרת, היא תהיה אחרת, תרגיש אחרת. ברור שהנערה לא תרגיש מאושרת, גם אם תלבש את הבגדים הנכונים כביכול. כמו שאומרים, הצרה עם חו”ל, זה שאתה לוקח את עצמך לשם…
מה יש בקרן פלס שגורם לי לחשוב עליה באובססיביות? היא יפה, היא סמל להצלחה, לקומוניקטיביות, היא כותבת מוזיקה לתיאטרון, שקיבלה עליה פרסים, כותבת טקסטים, מלחינה ושרה, מוציאה אלבומים מוצלחים, עם שיתופי פעולה, שופטת זה שנים ב”כוכב נולד" וב”הכוכב הבא”, משחקת בהצגה שכתבה והלחינה, יש לה טור ב”ידיעות אחרונות”. חוץ מזה היא נשואה לנועם החתיך ואימא לשני ילדים.
ומה איתי? החיים שלי מלאים, אני עוסקת ביצירה רוב זמני, מקבלת הדים על ספריי, מנחה תהליכי כתיבה בביתי, מנחה אירועים ספרותיים בהצלחה, ספרי השביעי עומד לראות אור בספטמבר הקרוב, אלבום מוזיקלי משיריי המולחנים יצא אף הוא בספטמבר.
אין לי על מה להתלונן, אבל תמיד הספק מנקר: “אני לא מספיק טובה”. מספיק שמישהו לא מרוצה מסדנה שלי או שמישהו אחר עיקם פרצוף באיזשהו רגע, מיד מתחילים לעלות לי רגשות שליליים.
כן, ואני רווקה ללא ילדים. לעולם לא אוכל להתחרות בקרן פלס. אני מי שאני. יש לי את הסגנון שלי, את האיכויות שלי שלא ניתנות בכלל להשוואה. ההשוואה מטבעה הרסנית. אני אוסרת על התלמידים שלי להשוות ביניהם לאחרים, אך נופלת באותה מלכודת. לעולם לא אדע מה מסתתר מאחורי ההצגה של קרן פלס. זה נראה טוב, זה נכון. אבל זו תוצאה של מערכת שיווק אדירה שמלווה בכוחה הגדול של התקשורת לשווק אותה כסיפור הצלחה שראוי לקנא בו. אני ההוכחה שזה הצליח להם.
התקשורת מפעילה עלינו מניפולציות. אנחנו לא מספיק חזקים כדי לזהות את זה בכל רגע נתון, מופעלים רגשית על ידי דימויים ויזואליים סוחפים.
למה אני קונה את ההצגה הזאת? אלה קליפות חיצוניות, אין לי מושג מה עומד מאחורי העובדות שציינתי. מה שמעסיק אותי לגביה זה הסמל החיצוני, התוצאות שלה, התוצרים שלה. אני מנסה להיפטר מהתחושות הקשות שיש לי לגבי עצמי. למה בכלל אני מבזבזת אנרגיה על השוואות? אני מה שאני ואין טעם להשוות. למזלי זה לא מלווה אותי כל הזמן. אבל יש רגעים שזה תופס אותי, לא ברגעים של עשייה, אלא דווקא ברגעים חלשים יותר, של נפילות כלשהן.
קל ליפול להשוואות במיוחד אם התחושה הבסיסית שלי היא שאני לא מספיק טובה. סמלי ההצלחה מרשימים אותי ומנציחים את תחושת הנחיתות שלי.
כשאני בעשייה שלי, בכתיבה, בהפקה, ביוזמות חינוכיות, אני מרגישה שלמה ומאושרת. הקושי הוא ברגעים מתים שבהם עולה אנרגיה שלילית מבפנים. לומדים לחיות עם זה, כל עוד זה מציק ברמה נסבלת ולא פוגע באף אחד.
ידידתי המשוררת דלית בת אדם, שסייעה לי בשיחה מקדימה לפני כתיבת הטור הזה, העלתה בפניי את העובדה שיש אנשים שחיים לאור השנאה או הקנאה שבתוכם במשך שנים, וזה נותן להם כוח ותשוקה לפעול בעולם. כמו בעולם הפוליטיקה, למשל. בעולם הפוליטיקה הרצון לפגוע ולהשפיל מקבל לגיטימציה מההקשר שלו.
בעולם שכזה ברור שקשה לשמור על ניקיון נפשי. עוד הוסיפה דלית שכשאתה חש רגש רע כלפי מישהו, תוכל למצוא דרכים לשחרר את זה, להוציא את זה החוצה לא על האדם עצמו. לאו דווקא בדיבור, כי הדיבור עלול לחזק את זה. השחרור יכול להיות דרך ספורט למשל, ואז אתה לא עסוק בלקנא או לשנוא כי הוצאת אנרגיה ואתה עייף.
עצם ההתמודדות עם רגשות שליליים כמו קנאה, המובילה לא פעם לשנאה, חשובה מאוד. הרגשתי פורקן ממשי כשהתוודיתי על הקנאה שלי בקרן פלס. בהתחלה רציתי להימנע מציון שמה, אבל דווקא הנכונות להכיר בקנאה בצורה מדויקת משחררת אותי אחרי שנים שחשתי ולא חשפתי תחושה זאת.
אם ניישיר מבט לתוך נפשנו, נמצא שם דברים סימפטיים ולא סימפטיים כאחד. בידינו לעשות סדר בבלגן הרגשי ולתת מקום לכל רגש. העיקר לא להיבהל. זה שאני מרגישה קנאה לא הופך אותי לפושעת. לא ביצעתי שום פעולה הרסנית כלפי הזולת. אני הרסנית רק כלפי עצמי. כדאי ללמוד לחוש רגשות שליליים בלי לכעוס על עצמנו. זה טבעי. החוכמה היא לא לתת מקום גדול מדי לעוצמת הרגשות השליליים, ללמוד לחוש אותם ולהתמודד איתם, בתקווה להשתחרר מהם עם הזמן.
אם כבר מדובר על קנאה, לא אוכל שלא להתייחס לקנאה הרסנית בין בני זוג. בעל קנאי או אישה קנאית יכולים לאמלל את בני זוגם עד אימה. חוסר היכולת שלהם להכיל רגשית את הרצון לשלוט בחיי האהובה מוביל אותם לתסריטי זוועה. זוהי תופעה שצריך למגר אותה. עליה נאמר “קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה”.
במקרים כאלה הקושי הוא כל כך גדול שהקנאה מייצרת פעולות של התעללות בבן או בבת הזוג. הסימנים לבעל קנאי מתגלים עוד לפני החתונה. אם הוא מתקשר כל דקה ודורש דיווח מה עשית, זה כבר צריך להדליק אור אדום. החשדות שלו לא קשורים למציאות, כל גבר הוא איום. במקרים כאלה קל להיגרר לאלימות, ורק תהליך מקצועי, ממושך ויסודי ירכך את עוצמת הקנאה, אם בכלל. זוהי אובססיה לכל דבר. קנאה מהסוג הזה היא מסוכנת כי היא לא יכולה להישאר פאסיבית, היא מצטברת וגואה עד כדי פעולות של אלימות. במקרה כזה אל תגידי: “זה יעבור לו”, כי זה לא יעבור מעצמו, זה רק יתחזק.
בשירו “ניגון עתיק “כותב המשורר נתן אלתרמן:
“אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת,
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ”.
זה מתחיל לכאורה כשיר של אוהב לאהובה, אבל הבית האחרון המצוטט מסגיר את תחושת הקניין של הגבר המקנא, שכאשר אהובתו מרשה לעצמה ליהנות בלעדיו, כעסו מכלה הכול ושורף אותה על ביתה. זה גילוי של אלימות אצל משורר נחשב ואהוב שלא ידע מה לעשות עם הקנאה הבוערת בו.
כמו שנאמר, הקנאה היא אש המכלה את כל מה שעומד בדרכה. זהירות! ובכל זאת, אל תשכחו שקנאות קטנות עשויות לקדם אותנו בבחינת: “קנאת סופרים תרבה חוכמה”.
