מה עוד לא אמרו על פרוייקט REWAY או בשמו ״פרויקט התחבורה הירוקה״, אחד הפרויקטים הכי משמעותיים שעברה אשדוד בשנותיה הקצרות, והיא ידעה בלי עין הרע פרויקטים.
כמו כל דבר בחיים, פרויקט REWAY מחלק גם לשלוש תחנות עיקריות: הנחיצות, ההסברה ועמידה בלוחות הזמנים/ בתקציב.
נתחיל בנחיצות. האם בכלל אשדוד הייתה צריכה מלכתחילה להיכנס לכזה מיזם? אשדוד התאפיינה והתפארה בשדרותיה הרחבות, בגן עדן לנהגים שרוצים רק דבר אחד, שקט. לא לשנות שום דבר, לא לגוון ולא להזיז את הגבינה. המקום הבטוח והטוב — זה ה-zone האשדודי.
את התשתיות הרקובות והבלתי נראות לא רואים בנהיגה, את קצב רכישת כלי הרכב בעיר אשדוד ואת היחס בין משפחה למספר כלי הרכב גם לא רואים בנהיגה, את מגמות העולם ואת הניסיון שנרכש מערים גדולות גם לא רואים בנהיגה, בטח לא כשאתה עומד בפקק.
את הנתונים הנ״ל רואה מי שאמור לראות, ראש העיר, שמקבל דיווחים מכל צנרות המידע, והוא זה שצריך להחליט. כאן בדיוק נכנס השיקול החשוב הכי חשוב בפרויקט הזה. איזה ראש עיר היינו רוצים שיהיה לנו? כזה שלוקח החלטה מתבקשת עבור העיר שלנו או כזה שמעדיף לברוח מהחלטות גורליות ולהגיד לעצמו: ״מה אני צריך את כאב הראש הזה, זה שיבוא אחריי יתמודד עם הפיגוע הזה״.
ראש העיר ד״ר יחיאל החליט להמר (לא מצאתי תיאור טוב יותר מהימור) וקיווה שאנשי המקצוע יוציאו אותו גדול. הוא ידע טוב מאוד שפקעת העצבים האשדודית לא תשרוד את התהליכים הראשוניים, אבל הוא לא תיאר לעצמו שהפקעת תתפוצץ בשלב כל כך מוקדם ובכאלה עוצמות.
אשדודים כמו אשדודים, כפי שאמרנו, לא אוהבים הזזת גבינה, ואשדודים כמו אשדודים אוהבים לערב פוליטיקה בכל הזדמנות שתיקרה בדרכם. מהר מאוד הפכו העצבים של הפקקים לתפוח אדמה פוליטי לוהט. מה זה לוהט? קמפיינים נגדיים ברשתות החברתיות, הפגנות ומחאה חברתית. לראשונה לסרי מואשם על ידי הציבור בכל דקת איחור לעבודה ובכל דקת המתנה בפקק. והיו הרבה כאלה.
רעשי הרקע פחתו עם הזמן, כל שחרור נתיב הוריד כותרת וכל חזרה הביתה או הגעה בזמן לעבודה מחוץ לעיר בזמן מנעה עוד פוסט ועוד עשרות תגובות, הרשת החברתית התחילה לשקוט, ולאט לאט השתחררו עוד צירים. פה מסיימים מדרכה, שם מתקינים תחנה, פה עמודי תאורה ושם מסיימים עוד מקטע. הקצב איטי, הקבלן אולי בעייתי, וזמנים זה לא זמנים, והפרויקט לא נגמר. נכון להיום ואחרי סאגת מבקר המדינה שעליה תערער עיריית אשדוד, אנחנו בחריגה מטורפת בזמנים, ואין עדיין כיוון לסיום המגה—מיזם הזה.
את הסימנים העיקריים ל״נאחס״ שיש על הפרויקט ראו כבר בהתחלה, הרבה לפני שהוא התחיל, בהסברה. אין תירוץ טוב אם תושב אחד שחי בעיר (והיו אלפים) חושב שהחיים שלו הולכים לקראת שינוי כל כך גדול ומשמעותי והוא לא יודע. אם הוא חושב שרשת גלידריות נכנסה לעיר (רי-מה?), ובעצם מדובר בשיפוץ העירוני המשמעותי ביותר ב-60 השנים האחרונות, יש בעיה.
נכון שהיו כתבות, ונכון, גם מפגשי שיתוף ציבור בכל רובע, נכון שמי שבאמת מעורב בחיי העיר וקורא עיתונים לעומקם ידע, בצורה שטחית, אמנם, אבל ידע. הקמפיין לא היה מפורט ולא הכין עשרות אלפים לדבר הגדול הבא. אם נהיה עדינים, נאמר שהקמפיין לא היה מוצלח. אם נרצה להיות יותר ריאליים ונקרא לילד בשמו, מדובר במחדל הסברתי.
לאט לאט, עם היווצרות המחאה סביב העניין, גבר הפרסום וגבר המידע, אבל זה אחרי שכולם חווים את הפרויקט על בשרם — כשמשהו כואב, אנשים כבר מחפשים את המידע — אז כבר היה קצת מאוחר, הגבינה זזה, כך גם סף העצבים.
כשפחתו רעשי הרקע וכשנתיבים החלו להשתחרר, כשסיימו את התשתיות ופתחו את הרצל, והתנועה החלה לחזור לסוג של שגרה, אחרי שהבינו תושבי אשדוד איפה אפשר שמאלה ואיפה אסור ובעיקר למדו לנהוג בנתיב צר ומדוד והכי חשוב: נגמרו הבחירות ויש ״שקט תעשייתי״ לחמש שנים, הגיע דוח המבקר וטרף את הקלפים מחדש עם האשמות חמורות על ניהול לא נכון וחריגה מתקציבים. בעירייה אמנם מתכוונים לערער, וכל עוד אין החלטה סופית, אני רוצה להאמין שיש אי הבנה בדוח המדובר, ובערעור יקבל המבקר הבהרות. אבל את זה נשאיר לפן המשפטי.
בנימה אישית, מהיום הראשון של הפרויקט, על עצביו, טענתי ואמשיך לטעון שלחמור לא מראים חצי עבודה. הכוונה ברורה, אני יכול לקבל איחור (אין שיפוץ בעולם שמתחיל ונגמר בזמן ובטח לא בתקציב שהוקצב), אני יכול להבין חריגה, אני בעיקר מבין את הצורך ואת דעתי אתן בסוף, האמת גם לא בסוף, כמה חודשים אחרי שיסתיים. שיעבוד קצת. אני בעד החלטות נכונות ואמיצות, אני בעד הסברה נכונה ומקצועית, אני בעד חשיבה על הפרטים הקטנים, שכל תושב ותושב ידע בפשטות לקראת מה הוא הולך.
ממרום גילי אני זוכר שהיציאה הדרומית הייתה צומת טי, לא מחלף ולא יציאה של מלאכים, אלא מעבר מקרטע עם מחסום של הרכבת. ממרום גילי אני זוכר גם את הרצל נגמר בז׳בוטינסקי ולא מאפשר יציאה מאשדוד.
אני זוכר שבמשך שנים הייתה המהירות המותרת שם 50 קמ”ש, וכל העולם קיבל שם לפחות דוח אחד. אני אפילו זוכר את שדרות משה דיין ככביש כורכר אחרי י"א. היום קשה לדמיין כמו שאני רוצה להאמין שיום יבוא וגם ה-REWAY יהיה חלק מחיינו כמו כל מה שציינתי לעיל, ואם מישהי צריכה לשפוט את הפרויקט הזה, זה לא אנחנו, לא אני ולא אתם, לא עיתונאים ולא פוליטיקאים, יש רק אחת שיש לה זכות, והיא זו ששופטת את כולם… ההיסטוריה.
