נגמרו הגבולות שעוד אפשר לחצות. כל מה שקורה אצלנו בשבוע האחרון זה עולם אחר, ואין מילים יפות להביע את הגועל.
אז אחרוג ממנהגי ואכתוב ללא גבולות, בצורה הכי בוטה וגסה כדי להבין בעצמי איפה אני חיה. כל השבוע האחרון הרגשתי שאני חיה בגיהינום. אז החום של יולי—אוגוסט רק נותן רקע נהדר. אומרים שבגיהינום חם, יש אש בוערת להעניש את הרשעים. אז החום בחוץ אש בוערת ורשעים בכל פינה.
הפשיעה והאלימות הפכו לשגרה. כל מהדורות החדשות נפתחו בתיאור תגרות אלימות בבריכות שחייה, דקירות במקום העבודה, דקירות ויריות במריבה על חניה וניסיון רצח של אח את אחיו רק בגלל שהוא הומוסקסואל, וזה לא מתאים למשפחה.
הכביש הוא זירת רצח, נהגים עצבניים חותכים בלי חשבון את האחרים, כל נסיעה היא מלחמת הישרדות. שלא לדבר על נסיעה בתוך העיר, שבכל פינה אורבת סכנה, שאיזה ילד יפרוץ לכביש בלי להסתכל עם קורקינט או אופניים חשמליים. הורים קונים לילדים שלהם כלי מוות, כי בדור הזה הילדים הם נסיכים ונסיכות, שתפקיד ההורים לשרת אותם. בתל אביב גם להיות הולך רגל זו סכנת חיים.
הכול אלים וכוחני. נסיעה בתחבורה ציבורית אף היא מוציאה מהאנשים את כל העצבים שלהם. שיחות הטלפון ברכבת יכולות לשמש תסריט לסדרות הזויות. לפעמים בנסיעה אני לומדת קללות חדשות, אני שומעת סגנונות מריבות בין זוגות. שיחות אינטימיות של חדר מיטות והרבה ויכוחים.
בקיץ תוספת של ילדים שמתרוצצים ומשתוללים, ולידם הורים אדישים או חסרי אונים. השבוע התיישבתי בקרון השקט. כמו כולם, שמתי אוזניות שגם המקלדת או ההודעות לא יפריעו. ישבה שם אישה שלכל אורך הנסיעה דיברה בטלפון, הוראות לסבתא והוראות לילד.
כולנו ידענו מה הוא יאכל ומה הוא יעשה. הערתי לה בנימוס שהיא בקרון השקט.פתחה פיה, וקולה נשמע רם ביותר, פתחה ויכוח ותוכחה שאני לא בסדר שהערתי. אחרים נדו בראש להסכמה, אחד עוד צחקק ואמר שעכשיו גרמתי ליותר רעש. הרוב שתק במבוכה. צודקים — שלא ידקרו אותנו. קמתי ועברתי לעמוד ליד הדלת שתי תחנות לפני הירידה. חבל היה לקלקל בוקר שעמד להיות קשה גם ככה, עמידה בתור במשרד ממשלתי.
השיא השבוע היה סביב הזנאים הצעירים מקפריסין — וזה תיאור עדין למה שאני חושבת עליהם, על ההורים שלהם ועל מערכת החינוך. השגרירים שמייצגים את ישראל בפני אזרחי העולם, איה נאפה, קפריסין ועוד כל מיני איים ומקומות ביוון.
פסגת האושר האנושי והעושר התרבותי לצאת למסע של שכרות וזיונים. לגדל ילדים זו אחריות, אלה הם המבוגרים של מחר. הכול מותר, אין גבולות או מעצורים.
כשקבוצת נערים כזו לוקחת בחורה ששתתה וחשבה על בילוי עם נער אחדוהופכת אותה לשפחת מין, אורגיה קבוצתית, ועוד מסריטה את זה לתיעוד. כשהם חוזרים הביתה, מתיישבים בסלון ומספרים למשפחה איך בילו. אז הם מוציאים את הסרטים ומסבירים להורים על הבילוי כמו טיול בטבע.
לא חושבים לרגע על כך שיש להם אימא, אחות או חברה, שלא היו מסכימים שגברים אחרים ישפילו בצורה כזו. הם מסוגלים לתאר שהנערה היא אישה עם רגשות, שהיא יקרה להורים שלה, כמו שהם יקרים להורים שלהם? היא לא איזה חור שחור שנמצא שם להכיל את התאווה שלהם.
חינוך זה תהליך שצריך להתחיל בבית ולהמשיך בבית הספר. אז אם האב של אחד מהם אומר שהוא יכול להאמין שהבן שלו דקר מישהו, אבל לא שהוא אנס בחורה, אז אני לא צריכה דמיון כדי להביו את מערכת הערכים שהוא ספג בבית.
מערכת החינוך מכריזה על אפס סובלנות לאלימות, אבל החברה שלנו נהיית אלימה יותר. משהו מאוד מקולקל אצלנו, והערכים הבסיסיים של להיות בני אדם מזמן עפו להם ברוח.
“הבושה היא בת-לווייתה של היכולת להבחין בין טוב לרע. במקום שנעלמת הבושה, נעלמת היכולת להבחין בין טוב לרע”, כך לפי ז’אן ז’אק רוסו. ציטוט שאילן משתמש בו הרבה בזמן האחרון.
אנחנו חברה ללא בושה. נורמות שהיו פסולות הפכו לנורמטיביות. כשאנשים חושבים שזה בסדר שראש ממשלה יחיה מכספי קרובים ויקבל מתנות, זה בסדר שהבילוי של יאיר נתניהו זה במועדוני חשפנות. כל מה שהיה ברור שאסור שיהיה הפך ל”בסדר”.
כואב לי מאוד שהחזרתם לארץ של המתהוללים מקפריסין הייתה אירוע מכונן. כאילו שוחררו במבצע אנטבה. כואב לי כי בדיוק 46 שנה אחרי המבצע הזה הייתה כתבה על הפצוע הכי קשה סורין הרשקו, שלא מתחרט על כך שחזר מחופשת שחרור להשתתף במבצע ושילם על זה מחיר. כואב לי שהמילה "גיבור" היא לא על רוח של עשייה ותרומה לכלל הציבור, אלא על הישרדות מהתהוללות אנוכית.
ועוד מילה על ערכים. הדתיים כינו אותנו, החילונים, כעגלה ריקה. הם, שערכי היהדות מוליכים אותם, הם העגלה המלאה. התייחסתי תמיד לאמירה הזו כמתנשאת, שערכים אוניברסליים משמשים עגלה מלאה לאלה שחיים על פיהם. אבל בזמן האחרון העגלה היחידה המלאה שאני רואה בסמלי הדת זה כמות חובשי הכיפות שממלאים את בתי הכלא בארץ.
