ההחלטה שלי אחרי סיום י”ב בתיכון בקריית חיים ללמוד חינוך והוראה הייתה מתוך תחושת שליחות. מאחר ובאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת היה מחסור גדול במורים, דחה צה”ל את גיוסי עד לסיום לימודיי בסמינר הקיבוצים אורנים בטבעון, ובמהלכם גם התנסיתי בעבודה מעשית בפנימייה לבני נוער בסיכון שהוצאו מחזקת משפחותיהם וכן במוסד לנוער עבריין.
כשהתגייסתי הוצבתי כמורה חיילת בטבריה בבית ספר מקצועי על יסודי תלת שנתי לבנות שהיו בו רק שלוש כיתות קטנות, אחת בכל שכבה, שאותן גם חינכתי. חלק מהתלמידות היו נערות בסיכון, והאינטראקציה איתן הייתה מאתגרת ביותר. ואם זה לא הספיק, גם הטילו עליי לנהל פדגוגית את בית הספר עד שימצאו מנהל. אחד כזה כמובן לא הגיע עד שהשתחררתי.
בסך הכול עבדתי במערכת החינוך 31 שנים, במהלכן גם השלמתי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. כשנישאתי לבעלי, שהיה חבר קיבוץ בית השיטה, לימדתי בבית הספר בקיבוץ אותו עזבנו לאשדוד.
>> הפורשים מדברים: פרויקט מיוחד
מאז עבדתי באשדוד בבתי הספר הראל, שרק נפתח, ורעים, באורט ימי ובמקיף ג’, בו לימדתי בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה במהלך 17 השנים האחרונות לעבודתי. במקיף הייתי מחנכת, מרכזת שכבה, מרכזת מקצוע ומורה לספרות, הבעה, לשון, תנ”ך ותקשורת, מקצועות בהם גם הגשתי לבחינות בגרות.
אהבתי את העבודה והצלחתי בה מאוד. יש להניח שהגיוון הרב לו זכיתי במהלך השנים היה מה שעיכב את השחיקה בעבודה, אבל בסופו של דבר גם זו הגיעה, לפני 22 שנה.
השנה האחרונה לעבודתי במקיף, לפני פרישתי ממערכת החינוך, הייתה השנה הקשה ביותר שלי משום שנאלצתי להמשיך ולעבוד בה למרות מצבי האובייקטיבי.
שנה קודם לכן הגשתי למשרד החינוך בקשה לפרוש כי הייתי שחוקה מאוד. חשתי תשישות כתוצאה מתגובה ללחצים מתמשכים ומצטברים. הייתי חסרת אנרגיה וחסרת סבלנות. חשתי שחלה ירידה ביעילותי המקצועית והרגשתי ריחוק נפשי מבית הספר ומהתלמידים. ריחוק שהלך והתגבר עם חלוף הזמן.
למרות שהיו לי כל הנתונים הדרושים, בהם גיל ושנות ותק, על מנת להיכלל במכסת המורים שפורשים פרישה מוקדמת עקב שחיקה, ולמרות שמצאתי מורה שתוכל להחליף אותי וגם הדרכתי אותה כדי שתוכל להשתלב בבית הספר, משרד החינוך לא אישר את פרישתי בגלל המחסור במורים לתנ”ך שאגב קיים גם כיום.
השנה המדוברת נמשכה כנצח ומעת לעת נאלצתי לנצל ימי מחלה ממאות ימי המחלה שצברתי ולא נוצלו במשך השנים עד ששנת הלימודים הסתיימה ואישרו לי את הפרישה. טוב היה עושה משרד החינוך אם היה חוסך לי ולתלמידיי את השנה המדוברת, בה לא הייתי במיטבי בלשון המעטה. לא בכדי הכיר לאחרונה ארגון הבריאות העולמי בשחיקה בעבודה כתסמונת, ולראשונה נתן לה לגיטימציה כמצב רפואי.
