מגיל צעיר מאוד הוריי פמפמו לי, הבת הבכורה, חזור ופמפם שלימודים זה חשוב מאוד ושרצוי מאוד להצטיין בהם. מה עוד שלדעתם “האובייקטיבית” היה לי את הפוטנציאל לכך.
לקראת סיום כיתה י’ בתיכון בקריית חיים (בניגוד להיום, הלימודים בתיכון עלו כסף וגם לא היו בגדר חובה) הייתי צריכה לבחור מגמה, ובה המקצועות המורחבים, מה שנקרא היום 5 יחידות. בחרתי בספרות, מקצוע שהייתי מאוהבת בו וגם הצטיינתי בו.
אבי ז”ל, שקיבל חינוך סובייטי ויהודי (שילוב קטלני בעיני דמוקרטים מערביים), ניסה לשכנע אותי לבחור במתמטיקה, מקצוע שהייתי חלשה בו ביותר ואולי בגלל זה גם שנאתי אותו, כולל את המורה, שהיה גם הוא תוצר של חינוך סובייטי.
הטיעון של אבי היה שמתמטיקה זה מקצוע חשוב ביותר ועשוי להוות פלטפורמה לקריירה העתידית שלי, מה עוד שאני מצוינת בלשון ולדעת מבינים יש קורלציה בין מתמטיקה ללשון. על פי הצעתו האופרטיבית לקחו לי מורה פרטי, מרצה למתמטיקה מהטכניון, שמחיריו היו בהתאם למעמדו, כדי שישלים לי את מה שלא למדתי במשך השנים. הסכמתי כי זה בלאו הכי היה נחוץ לי כדי לעבור את בחינת הבגרות במתמטיקה, שהייתה חובה כדי לקבל תעודת בגרות.
מאחר שכבר למדתי מתמטיקה העלה אבי רעיון חדש: שאגש לבחינות קבלה למגמה חדשה שפתח הטכניון לבוגרי כיתה י’ — ”טכנאי כימיה”. המגמה נחשבה חדשנית ויוקרתית, ואחרי סיומה בהצלחה ניתן היה להשתכר שכר גבוה.
אחרי ויכוחים החלטתי להוכיח לו אחת ולתמיד שהכיוונים הריאליים הם לא בשבילי. אגב, דמי ההרשמה והבחינה עלו לא מעט כסף, שלא לדבר על עלותם של דמי הלימודים במגמה הזאת. אבי הביא אותי לבחינה שהתקיימה בבניין הטכניון הישן, ובדרך עשה לי שיחת מוטיבציה תוך שהוא מחזק את ביטחוני העצמי המתמטי, שלדידי היה ברצפה.
נכנסתי לבחינה, רפרפתי על שאלון המבחן, שממש לא דיבר אליי, כתבתי את שמי ואת התאריך ואחרי כרבע שעה — שבמהלכה גם סקרתי את הנבחנים האחרים, אבל לא גיליתי שם אף אחד שאני מכירה — התחלתי להשתעמם ויצאתי החוצה. ישבתי על המדרגות במשך שעתיים וחיכיתי עד שאבי הגיע לאסוף אותי. למותר לציין שהוא היה מאוכזב מאוד כששמע “איך הייתה הבחינה”.
מי שבסוף הכריעו לטובתי היו המחנכת שלי, שהייתה המורה לספרות שלי, ואימי, שצידדה בי שעליי ללכת אחרי נטיות ליבי והתחומים שאני טובה בהם. אחרי סיום י”ב הייתי שוב צריכה לבחור מה ללמוד. התלבטתי בין ארכיאולוגיה לחינוך. כשהודעתי בבית שבחרתי בחינוך, ניסה אבי לשכנע אותי שיש מקצועות הרבה יותר טובים שמתאימים לכישוריי, כמו למשל משפטים. הלכתי אחרי נטיות ליבי. נהניתי מאוד מלימודי החינוך בסמינר הקיבוצים אורנים בטבעון ואחר כך מעבודתי במערכת החינוך למעלה מ-30 שנה.
כעבור שנים, כהורה, עמדתי מצדו השני של המתרס. עם בן הזקונים לא הייתה בעיה. הוא חזר בתשובה והתרכז בלימודי תורה והלכה. בתי הבכורה טיילה אחרי השירות הצבאי במזרח הרחוק וכשחזרה למדה באוניברסיטה העברית בירושלים בי—איי כללי ומזרח אסיה ויפן וקיבלה תואר ראשון. בני האמצעי, שלמד במקיף ג’ בין היתר 5 יחידות ביולוגיה וכימיה ושהמורים חשבו שכדאי לו לנסות להתקבל ללימודי רפואה, הודיע לנו, לי ולבעלי, שהוא רוצה ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. “שכחתי” את מה שעבר עליי, אתם יודעים “מה שרואים מפה לא רואים משם”.
ניסינו לשכנע אותו ללמוד קודם כול משהו אחר, “רציני” על פי בחירתו ושגם יוכל להתפרנס ממנו. את לימודי הקולנוע הצענו לו להשאיר לעתיד, כשלא יהיה תלוי בהם לפרנסתו. אך הוא לא ויתר. תוך כדי השיחות איתו נזכרתי שבעצם הוא רצה לעשות קולנוע מאז הגן. זאת כשעשה לעצמו מצלמה מקופסת נעליים שגזר בה מלבן שלתוכו השחיל נייר טואלט ששימש כביכול פילם ועליו צייר את הדמויות ש”צילם”.
מה ששכנע אותנו בסופו של דבר לתמוך בבחירתו, גם כלכלית, שכן עלות הלימודים הייתה כרוכה גם בהפקות קולנועיות, היה שהוא אמר לנו, “אתם עוסקים במה שאתם אוהבים וגם אני רוצה לעשות את מה שאני אוהב”. כיום הוא עובד בתחום שלמד ובהחלט מצליח בו.
