התמונות שרודפות אותי השבוע, וכנראה גם רבים אחרים, הן שתי תמונות שמתארות את חיינו במקום הזה. האחת היא של הירי על שדרות בזמן שילדים והורים חגגו את סוף הקיץ.המראה והצעקות חודרים ללב, כי מה בסך הכול כולנו רוצים? ילדים מאושרים, שמחים וצוהלים. לא בוכים ומפוחדים.
השנייה היא תמונתה של רינה שנרב ז”ל שנרצחה בפיגוע. צילום של ילדה צעירה, תמימה ויפה, שעיניה מביעות אושר וחלומות לעתיד. לבי נכמר על אובדן הנעורים. לא אומר מילה אחת שקשורה לפוליטיקה בהקשר של שתי התמונות. התקשורת מראיינת גם ככה רקדני בלט מומחים בריקוד על הדם. אני רק משתפת את תחושות הכאב והתסכול שלי, כי אני מאמינה בקדושת החיים.
רינה שנרב ז"ל. צילום באדיבות המשפחה
וכמו במחוזותינו, נמשיך בענייני חול. וכאן בהחלט שהפוליטיקה היא שחקן ראשי. הכוכב שלי השבוע הוא שר החינוך רפי פרץ, שעוסק בכל מה שאפשר, רק לא בתחום שהוא ממונה עליו. כי שנת הלימודים הבאה אולי לא תיפתח משום שהמורים מאיימים בשביתה.
זכויות העובדים במדינה מצביעות על המערכת החברתית שבה. ככל שזכויות העובדים לשכר הוגן ויכולתם להיאבק ולמחות גדול יותר, כך הפערים הכלכליים קטנים בה יותר, החברה דמוקרטית יותר, ומכך זו גם מדינה יציבה יותר.
במחוזותינו בזמן האחרון ישנם לא מעט רעיונות אנטי דמוקרטיים, כי למנוע מעובד את זכות השביתה, צמצום עבודת משרד מבקר המדינה והמתקפה על בתי המשפט, כולם יחד באים לצמצם את זכותו של הפרט.
אנחנו מרבים לדבר על הקרבה, על המאבק להקמת המדינה וביטחונה. כמו בכל מאבק קיומי, במדינה ועוד הרבה לפניה, הקריבו אנשים את חייהם כדי לאפשר לעובדים להיאבק על זכויותיהם, כשאחד מהכלים החזקים ביותר היא השביתה. כל אחת ואחד שיוצא לעבודה רוצה להביא שכר הוגן הביתה, לעבוד בתנאים אנושיים, ליהנות מהעבודה ולהגשים את עצמו. וכשזה לא ברור מאליו, אז צריך להיאבק על זה. הצלחת כל מאבק תלויה במידת הסולידריות וההבנה שלה היא זוכה.
לעניינינו, כרגע מדובר על איום השביתה של המורים בתחילת שנת הלימודים הקרובה. זה ברור שזה לא נוח. אחרי חופשה ארוכה ושהייה ממושכת עם הילדים, כולם מצפים לחזרה לשגרה. אבל אני רוצה שכל ההורים יעצרו שנייה לחשוב על תפקיד בית הספר בעיצוב הבן והבת שיקרים לנו כל כך. איך אנחנו רוצות ורוצים שילדינו יתפתחו, האווירה והסביבה, האושר והבריאות שלהם — זה הנושא הכי חשוב.
לכן כדאי שהמורות והמורים שלהם יהיו הטובות והטובים ביותר, שיבואו בשמחה ללמד ולחנך. שהאווירה בכיתה תהיה רגועה, שהכיתות יהיו פחות צפופות, שכל תלמידה ותלמיד יקבלו תשומת לב אישית. אני הייתי מצפה שוועדי ההורים ישלבו ידיים עם המורים ויחשבו ביחד איך המאבק הזה יצליח. כי הרי אם נסתכל לרגע מי זה בעצם ציבור ההורים, יש בהם מורות ומורים אחרים, עובדים סוציאליים, צוותים רפואיים, עובדי היי טק, עובדי קבלן וכו’. כל אחת ואחד, כשהוא יוצא למאבק במסגרת ההגנה על זכויותיו, פוגע בשירות שהוא נותן. וזה נשק השביתה.
אומרים כי המורים מנצלים את הבחירות כדי להסב את תשומת הלב אליהם וכי יש פה אלמנט של סחיטה. על זה אני יכולה רק לומר שזו זכותם המלאה, כי המדינה כבר שנה במערכת בחירות שאינה נגמרת. הנושאים המהותיים של חיינו נדחקים לשוליים, כמו מערכת הבריאות, החינוך והדיור והביטחון האישי של אזרחי המדינה בדרום.
ולך, שר החינוך רפי פרץ, תטפל במעמד המורים, זה תפקידך, ולא לחלום לקחת את ילדי ישראל לטיולים במעיינות בגדה המערבית, ואם כבר ציונות, אולי תיקח את ילדי ישראל לטיול היכרות בעוטף עזה, שיראו איך חיים שם ילדים בני גילם או אולי ממשלת ישראל תקנה לכל התלמידים מעיל יוניקלו” כמו של ביבי וייקחו אותם לסייר בגבול הצפון להכיר את תושבי קרית שמונה המשעממים. או שזה לא מספיק חינוכי בעיניך?
