אתמול (הטור נכתב ברביעי בבוקר) נכבשה פסגת הציניות. לא היה אפשר לתכנן מהלך הזוי כמו זה שהכתיב הגורל בדיוק שבוע לפני הבחירות הכי מיותרות שידעה מדינת ישראל מאז ומעולם. מר ביטחון בנימין נתניהו ומר ״יש לאיסמעיל 48 שעות״ הגיעו לאשדוד, ולא רק שקיבלו הוכחה שאיסמעיל הנייה חי וגם פועל, אלא גם שידרו את זה בלייב בפייסבוק.
מי שהיה אמור למכור לנו תמונת הביטחון סיפק את תמונת הניצחון כשהוא מפונה מהבמה כמו אחרון האזרחים על ידי מאבטחים, ואחריו משתרך ראש העיר שלנו, שדאג באופן אישי שכמה שיותר אנשים יגיעו לראות את האירוע הזה קורה בהודעות אס—אם—אס שנשלחו לטלפונים הניידים.
ביום שלישי תצא המדינה לסבב נוסף של בחירות. ארבעה חודשים אחרי שהיינו שם אנחנו חוזרים, לא כל כך מבינים למה ולא בטוחים שפעם נוספת תעזור. אמנם זה נראה רחוק, אך גם מתחת למלחמה הארצית והרחוקה שמתרחשת לכאורה בירושלים מתקיימת מתחת לרדאר מלחמה מקומית. את ראש הממשלה בנימין נתניהו משווקים אצלנו באשדוד ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי וממלא מקומו גבי כנפו. הראשון דאג לשלוח הזמנות אישיות לכל תושבי אשדוד, והשני הנחה את האירוע.
מנגד, את האויב הפוליטי הנוכחי-המר של נתניהו, אביגדור ליברמן, משווק ברמה המקומית סגנו של ראש העיר שמעון כצנלסון, שנכח אף הוא באשדוד, רק שני קילומטרים בקו אווירי מהכנס של נתניהו. ליברמן בחר במסעדת ״ארמיס״, לוקיישן צנוע ופסטורלי על שפת הים, כדי לתת את משנתו בפני פעיליו האשדודים.
יתר הסגנים פועלים בקדחתנות לקידום מפלגותיהם כבר יותר משלושה חודשים. אגודת ישראל עושה כרגיל את עבודתה נאמנה מול הקהל שלה, ואבי אמסלם פועל בכל מרצו לקידום מפלגת ש״ס. לא נרחיב כי במערכה הקרובה לא צפויות שתי המפלגות לפרוח או לדעוך. הן אמנם שחקניות חשובות, אך הן לא באמת משתתפות במלחמה העיקרית המתקיימת בעיקר בין שלוש מפלגות שיכריעו מה יקרה מכאן ואילך.
מפלגת כחול לבן, הטוענת לכתר, נמצאת מחוץ לקדחת הפוליטית. יש שיגידו טוב שכך, ויש שיגידו שזה עקב האכילס שלה. את המטה המקומי מנהל בשקט ומתחת לרדאר דוד אסייג. האיש, שמוכר לנו בעיקר מאחורי עדשת המצלמה, נכנס לזירה הפוליטית כבר בבחירות המקומיות והיה פעיל במפלגת חוסן עם היווסדה, בבחירות הארציות לפני האיחוד עם יש עתיד ותל״ם.
בבחירות הקודמות ניהלו את מטה כחול לבן ניהול משותף ולא היה ממש ראש, הפעם הוחלט להטיל על דוד אסייג את המשימה, ונראה שדי מרוצים שם.
את העובדה שאשדוד היא מעוז ליכוד לא יצליחו לשנות כל כך מהר. אשדוד עומדת כיום על כמעט 34% תמיכה בליכוד, יותר מפי שניים ממפלגת כחול לבן, העומדת על 16.5%, שגם הוא נחשב להישג מצוין עבור מפלגה מהניילונים. ליברמן, עם כל הכוח הרוסי שעליו מדברים כולם, עומד רק על 12.5%, והמשחק האמיתי של בחירות 2019 יהיה בעיקר שינוי האחוזים ותנודה ביניהם.
למפלגת כחול לבן ולמפלגת ישראל ביתנו יש את המשימה הקשה ביותר. הליכוד ישמח בעיקר לשמור על כוחו בעיר גדולה כמו אשדוד. משימת המשימות של שתי האחרות היא בעיקר לנגוס ב—34%, וזה הנתון שאותו נבחן ביום רביעי הבא. זו המשימה. לשם צריך לכוון את עיקר המאמץ ואת רוב המשאבים. בכחול לבן הפנימו, אמנם ממש בקטנה, אבל הפנימו — לא מעט תשומת לב ניתנה לאשדוד בחודשים באחרונים ואל דוד אסייג, מנהל המטה, הוצמדה חברת הכנסת אורית פרקש הכהן, שנכחה באשדוד והייתה לצינור המעביר את התחושות והקשיים ממקור ראשון. וכמו כן הצליחה להגביר את הביקורים של הבכירים, כולל כנס של גבי אשכנזי שהתקיים ערב לפני שני הגלדיאטורים.
אז איך הגענו למצב שהבחירות הכי מיותרות והכי לא מתוכננות הופכות להיות אלה שככל הנראה יהיו הכי משמעותיות עבור העם היושב בציון?
התשובה העיקרית היא המיאוס. אם תשאלו את אזרחי ישראל, הם לא ממש יודעים ובטח לא מאמינים לאף אחת מהמפלגות. יש שמצביעים ״רק לא ביבי״, ויש שמצביעים ״רק לא לפיד״, יש מצביעים ״רק לא חרדים״, ויש שמצביעים ״רק לא מתנחלים״. תושבי ישראל לא שואלים את עצמם יותר מה כן.
בעידן התקשורת הדיגיטלית רצים הפוליטיקאים בעיקר אחרי הכותרות, כולם מצלמים סרטונים, וכולם מתעדים כל רגע, בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר ובסטורי (טיפ לפוליטיקאים: הכי טוב סטורי). הם גם נוטים לשחרר דעות פופוליסטיות בזמן אמת. במדינת ישראל זה לא עובד. המציאות משתנה כל כך הרבה שכל אמירה שלך היום תשחק נגדך מחר. הסטורי, לעומת זאת, נמחק אחרי 24 שעות. זו הסיבה שהמלצתי עליו. גם לעשות מכה וגם אין הוכחות.
הניגודים בין האמירות של הפוליטיקאים שסוחטות לייקים, שיתופים ומחיאות כפיים הופכות להיות התיעוד המושלם וחומר הגלם של המתחרים. היות שכולם עושים את אותה הפעולה, יוצא שכולם יוצאים לא אמינים, וזה בלשון המעטה. מהסרטונים של ביבי על מיטוט שלטון החמאס, דרך הצעתו הג׳נטלמנית של ליברמן להנייה לבחור בית קברות ועד הרצון של גנץ להפוך כתב שטח ולהתבזות. פוליטיקאים כבר לא משווקים את עצמם, הם עוקבים אחרי טרנדים שלא ממש מחמיאים להם, וקהל הבוחרים, שרחוק מלהיות טיפש, עוקב מקרוב ומגיב בהתאם. הדוגמה הטובה ביותר היא הבית היהודי שחשב להיות ״מגניב״ ולמכור בושם למי שמחפש הכרה ביהודה ושומרון.
המסרון ששלח לסרי לתושבים
נותרו כמה ימים להתעשת, לחשוב פעם אחת עלינו, כן להיות אגואיסטים. לחשוב על מי יעזור להורים שלנו היום ולנו כשנגיע לגילם, למערכת בריאות ומערכת חינוך, רווחה ובעיקר לאחדות בינינו. עברנו מספיק והגיע הזמן שנתעשת. אין לכם מושג כמה פתק אחד יכול לשנות את עולמנו הפנימי. איראן, סוריה, לבנון וירדן יישארו פה מסביבנו גם ב-18 בספטמבר, על זה אני מתחייב. מה יקרה פה? זה תלוי רק בנו. צאו לבחור, אין לכם זכות לוותר על הזכות.
