בתחילת השבוע הכריעה הוועדה המסדרת של הכנסת באמירה ברורה נגד חוק המצלמות. אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של מערכת הבחירות שנכפתה עלינו, ונראה שהיא מעניינת בעיקר את קהל הנבחרים. בגזרת הבוחרים נרשמת אדישות כמעט מוחלטת. בעוד שחברי הכנסת והמועמדים דרוכים ומגיבים לכל אמירה בתקשורת ונלחמים על “זמן מסך” בכל כלי תקשורת אפשרי, אותנו, האזרחים, קצת קשה להרים מהספה.
כל מי שעובד בצורה כלשהי עם משרד ממשלתי יודע שכבר חודשיים (לפחות) אין למי לפנות. חברי הכנסת עסוקים בקמפיינים שלהם, ולמעט מקרי חירום, רוב הדברים החשובים שיכולים לזוז בוועדות הכנסת נדחים לפחות עד אחרי 17.9. רוב הסיכויים שנצטרך להמתין עד אחרי הרכבת הממשלה הבאה. וזה בסדר, אנחנו מצליחים להבין את זה. מה שפחות עובר חלק בגרון הוא ההתעקשות החריפה לדון בחוק המצלמות דווקא כשבוע לפני הבחירות.
מדובר על חוק משמעותי שמטיל חשד מיידי על אוכלוסייה אחת מובחנת מאוד. במסווה של חוק תמים שנועד להגן על טוהר הדבר החשוב ביותר לדמוקרטיה — הבחירות — מפעיל ראש הממשלה לחץ אדיר על הכנסת ועל יועצה המשפטי כדי לאשר במחטף הצבת מצלמות בקלפיות. אחוזי ההצבעה במגזר הערבי גם ככה נמוכים באופן משמעותי. בשבט עטוואנה הצביעו חמישה בלבד מתוך 111 בעלי זכות הצבעה. ביישובים ערביים נוספים עמדו אחוזי ההצבעה על 30% (כשהממוצע הארצי הוא כ—62%). ובכלל, ממוצע ההצבעה הארצי של הערבים הוא מתחת ל—50%.
בלי להיכנס לשלל הסיבות ולהאשים את המנהיגים משני הצדדים, ברור לכולם שהצבת מצלמות בקלפיות ערביות תוריד עוד יותר את אחוזי ההצבעה במגזר (כפי שראינו במערכת הבחירות הקודמת). לפי הימים האחרונים, ברור למדי שגם אם מובילי הצעת החוק לא מכוונים לשם, ולא בטוח שהם לא, הם ישמחו מאוד אם זה אכן יקרה.
קשה שלא להסיק מכך שהמניעים אינם שמירה על טוהר הבחירות במדינת ישראל, כי אם הגברת כוחם היחסי של המצביעים היהודים, מה שישחק לידי הימין. אחרת היינו מדברים יותר על אותן קלפיות ביישובים יהודיים שבהן נמצאו זיופים קשים, חלקן נפסלו.
וגם אם נאמר שהחוק חשוב מאוד, והזיופים האפשריים מעמידים בסכנה את המשך קיומה של הדמוקרטיה, עדיין הייתי רוצה לראות את אותו הלהט בדיון על חוק המצלמות בגני ילדים. הייתי רוצה לראות מלחמה על החיים של כולנו, החיים ממש. על דאגה אמיתית ליושבי עוטף עזה, טיפול נפשי תומך לאלו שכל כך צריכים אותו.
הסכנה בבחירות הקרובות היא האדישות. הייאוש מאיים להשאיר אותנו בבית ולתת לאלו שאינם משקפים את העמדה שלנו לנהל לבד את המערכה.
צאו להצביע לפוליטיקאים שעשו משהו אחד טוב עבורכם בקדנציה האחרונה, שאמרו אמירה אחת שהחזירה לכם את התקווה. רק אל תישארו בבית.
