הכול התחיל ממשפט של ליאור אוחיון, המתמודדת הצעירה ביותר (26) בתכנית "מאסטר שף" של העונה הנוכחית. “אני אוהבת לדייק, אבל הסבלנות לא נשארת איתי לנצח”, אמרה כשעבדה על מנה קשה במיוחד להכנה. פתאום חשבתי על הקשר בין תשוקה לסבלנות, בין תשוקה להתמדה. בריאיון איתה היא דיברה על זה שהתשוקה שלה היא לבישול, והיה לה כל כך חשוב להצטיין ב"מאסטר שף" כך שבכל רגע נתון לקראת הצילומים הכינה מנות מסובכות על פי מתכונים. היא התגייסה לתחרות, גם במחיר של לא לצאת לבילויים, מתוך אמונה בעבודה קשה. ואכן, היא נכללה ברביעיית הגמר של התכנית.
מסתבר ש"מאסטר שף" היא המסגרת הראשונה שבה הצעירה מגן יבנה החזיקה מעמד, כנראה בגלל שזיהתה את התשוקה האמיתית שלה, ואז ההתמדה הגיעה באופן טבעי.
המילים "התמדה" ו"עבודה קשה" ליוו אותי בילדותי. אבי ז”, שלמה שרת היה מצטט בכל הזדמנות את דויד שמעוני שאמר: “וזאת התורה: היאחזות, הסתפקות במועט, התמדה”.
החינוך להתמיד נתן את אותותיו. כשהיה פרויקט מטעם בית הספר לתת שיעורי עזר לתלמידים מוחלשים, הייתי היחידה שהתמידה. בגרעין הנח”ל של המחנות העולים בקיבוץ משגב-עם, שאליו יצאתי, נשארתי לבדי ממחנה אשדוד. פשוט כולם עזבו. הערך של ההתמדה עבד בילדותי בלי קשר לתשוקה, אלא מתוך תחושת מחויבות למסגרת.
הכתיבה הייתה תמיד התשוקה שלי, אבל לקח לי זמן להתגייס למענה. היו רעשי רקע שהפריעו, כל מיני שאלות מיותרות כמו: האם אני מספיק טובה? מה יקרה אם לא אצליח? במקום להתרכז בדבר עצמו — הכתיבה, הייתי עסוקה באיך זה יתקבל. לא הנחתי לכישרון שלי לבעור מאליו. נתתי מקום גדול מדי לחששות.
יש עוצמה של כוחות-על כשאתה עושה את הדבר הנכון, תחושת משמעות. לא לחפש מה צריך, מה נכון, אלא לפעול מתוך ידיעה פנימית, בהירות כזאת, הנעה פשוטה. כמו אביר הלוחם מול דרקונים ומגלה עד כמה זה חשוב לו לעבור מבחנים בדרך.
ליאור אוחיון מ"מאסטר שף" התחברה לתשוקה שלה באמצעות התכנית שאליה רשמה אותה חברתה, ולא היה לה זמן להיכנס לחרדות. היא פשוט עברה את האודישן הראשון והייתה שם. ריכוז הוא מילת מפתח. במקום לבזבז זמן על מחשבות סרק, היא ביצעה את המשימות. דווקא המסגרת התובענית של התכנית אפשרה לה להתפתח. לפעמים דווקא הלחץ של התחרות מוליד הזדמנויות לפעולות הדורשות ריכוז מקסימלי. ליאור הייתה מחוברת קודם כול לתשוקה שלה, לכישרון הטבעי שלה ליכולת החד פעמית שלה כליאור. היא הסתקרנה לדעת מה יכול לצאת ממנה במשימות הנתונות, חגגה את קיומה, ולא ניסתה להתאים למסגרת ולחשוב אם יהיה להם טעים או לא.
רק היום אני מצליחה להשתחרר ממה יגידו. אני כותבת את הטור בתשוקה ולא מבזבזת זמן כדי לשאול אם הוא כתוב טוב, אם הוא ערוך טוב, אם הוא בנוי נכון מבחינה לוגית, איך מישהו אחר היה כותב אותו. אני מזהה את הקול שלי ונותנת לו דרור וזורמת עם האסוציאציות שלי. הפכתי את המגבלה שלי, כביכול, הנטייה שלי לקפוץ מנושא לנושא, למתנה. אני חוגגת את קיומי וזורמת עם שטף האסוציאציות שלי ולוקחת את הקוראים והקוראות למסע חד פעמי. יכולתי לכתוב כך גם לפני שנים, אבל רק עכשיו הבשלתי. רק עכשיו השתחררתי משק החרדות שליוו אותי. אני מאחלת לקוראיי שיידעו לזהות את תשוקתם האמיתית, אבל לפעמים זה לוקח זמן. במקרה שלי, חיים שלמים.
אני מרגישה מבורכת על ההזדמנות לכתוב את הטור הזה מדי שבוע. האמת היא שהעורך דור גפני פנה אליי כבר מזמן כדי לכתוב טור, אבל נבהלתי. ישר חשבתי על הציפיות והמחויבות. ברגע של השראה לקחתי את זה על עצמי בלי לחשוב יותר מדי. היתרון הגדול הוא שכשאין ברירה, כותבים כל שבוע. שוב, התמדה וסבלנות הן מילות מפתח. אולי גם סובלנות. סובלנות כלפי עצמי. לא לבוא בטענות לעצמי למה כתבתי כך או אחרת. כולנו אנושיים, ושום טור לא מושלם והיה להיכתב אחרת. העיקר שהוא נכתב כל שבוע מחדש. יש עליות ומורדות, כמו אצל כולנו.
תשוקה קשורה באהבה. אם אני לא מספיק אוהבת את עצמי, יהיה לי קשה לגלות תשוקה כלפי מה שקורה סביבי. אם אני אפתית ודיכאונית, השקיעה על חוף הים תעבור לידי, צחוק של ילד, כלבלב משתעשע, כל אותם רגעים קטנים של יום—יום שמזינים את התשוקה שלנו. סקרנות לגבי המציאות היא תנאי בסיסי להיווצרות תשוקה. אנחנו למעשה בוחרים להיות מופעלים מתשוקה. זאת הבריאות הנפשית שלנו.
מה קורה כשיש קושי להתחבר לתשוקה? כדאי לנסות בכל זאת. השילוב שלה עם התמדה עושה נפלאות. בעבודה עם תלמידים על כתיבה נתקלים בקושי מאותו סוג. התלמידה רוצה לכתוב, אבל עסוקה בשאלות שאינן רלוונטיות לרגע זה, כמו איך יקבלו את זה? מה הדודה תגיד? אין לזה סוף. רעשי הרקע האלה יטרפדו כל כתיבה. החוכמה היא להיות ברגע הזה וליצור מתוכו בלי לחשוב על התגובות הצפויות בעתיד. בהמשך נתמודד איתן. זה הקשר בין תשוקה לזמן. להיות כאן ועכשיו עם התשוקה שלי.
ב"מאסטר שף" לוקחים למתמודדים את הסמרטפונים ומנתקים אותם מהעולם החיצון לטובת ימים ארוכים של משימות. דווקא התובענות הזאת מאפשרת ריכוז מלא בדבר עצמו. במציאות הרגילה יש כל כך הרבה פיתויים, וקשה להתגבר עליהם. המשימות יכולות לשבור אותך או לחשל אותך.
חשבתי מה היה קורה אם היו עושים תחרות כתיבה בדומה ל"מאסטר שף", משהו כמו "מאסטר שיר". האם כמשתתפת כמשוררת בתכנית הייתי מסוגלת לכתוב שירים בלחץ של זמן? כנראה שכן, זוהי מקצועיות אמיתית. מצד שני, תהליכי כתיבה דורשים הבשלה וזרים למצלמות מציצניות. וגם את מה יצלמו? אוכל מצטלם יותר טוב מפנקס ועט או מקלדת של מחשב נייד. אולי בכל זאת זה רעיון?
שנים אני צופה ב"מאסטר שף". זה הפתיע את הסובבים אותי כי אני לא מתעניינת במיוחד בבישול. אבל התהליך, רבותיי, התהליך!!! אוכל מבושל הוא מעבר בין צורות וצבעים בדרך אל צורות וצבעים אחרים. לא לחינם אייל שני הוא משורר ולא רק שף. ההתייחסות שלו למרקמים גסטרונומיים היא קודם כול פואטית. הוא גם מתמיד בקו הפואטי שלו. עוד מפגש מעניין בין תשוקה והתמדה. לא מבינים מה שהוא אומר, אבל מכבדים אותו עוד עונה ועוד עונה.
כל מקצועיות דורשת התמדה והשקעה אינסופית. בעידן של ימינו הבחירה במה להתמקצע לא פשוטה. העולם משתנה בקצב שלא ייאמן. התשוקה של אתמול אולי לא תהיה רלוונטית מחר. בכל זאת מי שפוקח עיניים ולומד את הסובב אותו יכול לקרוא את המציאות החדשה הנוצרת בכל רגע ורגע ולזהות מה מדליק אותו. כל כך הרבה אפשרויות עומדות בפני הדור הצעיר. זה נפלא!
החוכמה היא לא להתבלבל ממגוון האפשרויות ולזהות מה רלוונטי לכל אחד מאיתנו. בהמשך אפשר ללכת עם זה כמה שיותר רחוק. כדאי לחתור לאן שהולכת התשוקה ולעבוד על זה בהתמדה ובסבלנות. שיהיה לכולנו בהצלחה!
