העבודה העיתונאית מרתקת אותי בין השאר כי חלק מהלו”ז שלה לא צפוי. הוא מוכתב על ידי האירועים המתרחשים, השלכות הכתבות לא צפויות וגם בגלל ההיכרויות עם תחומים ואנשים חדשים שעם חלקם גם נרקמים קשרים אישיים.
כשדיווחו לאחרונה באמצעי התקשורת על כך שעובדי מרכז חוסן בשדרות, שטיפלו במאות הפונים אליהם בעקבות שיגור הרקטות האחרון על העיר, לא קיבלו זה כמה חודשים שכר, לא יכולתי שלא להיזכר בפסיכיאטרית ד”ר אדריאנה כץ ז”ל, מי שייסדה וניהלה את המרפאה לבריאות הנפש בשדרות,עד יום מותה לפני כארבע שנים וחצי ממחלת הסרטן. במקביל היא גם ייסדה וניהלה את מרכז החוסן המדובר ונאלצה להיאבק תדיר על תשלום השכר לעובדיו.
את ד”ר כץ, שלימים הפכה חברתי הקרובה, הכרתי באקראי. לפני כ—15 שנים הכנתי כפי שעשיתי במשך שנים כתבה על שכר עובדי הציבור באזור. הסתמכתי על דו”ח של משרד האוצר, ואת שמות העובדים בתפקידים השונים שנכללו בדו”ח ביררתי בחברות הממשלתיות וברשויות המקומיות.
כששאלתי בעיריית שדרות מי מנהל את השירות הפסיכולוגי העירוני, מסרו לי את שמה של ד”ר כץ. לאחר שיצא העיתון לאור טלפנה אליי ד”ר כץ הציגה את עצמה כפסיכיאטרית שמנהלת את המרפאה לבריאות הנפש בשדרות, שהייתה אז שלוחה של בית החולים ברזילי באשקלון, ואמרה בכעס שהיא הייתה שמחה מאוד אם הייתי מסדרת לה את השכר שציינתי ליד שמה.
אף שהבנתי מיד שאותה מזכירה שמסרה לי את המידע לא ידעה מה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכיאטר הרגשתי שלא בנוח, אבל ההסבר הזה שלי וגם התנצלותי הכנה לא הועילו.
ד”ר כץ דרשה ממני בתוקף לכפר על העוול שגרמתי לה. אמרתי לה שבעיתון הבא נפרסם התנצלות ונתקן את הטעות, אבל היא אמרה שזה לא מספיק. היא הודיעה לי שהיא תבוא למחרת לקחת אותי למרפאה בשדרות ואחרי שאראה את הפרויקטים הייחודיים שהיא מפעילה, שאותם לא הסכימה לפרט, אכתוב כתבה שתהווה חלק מהכפרה על חטאי. למה רק חלק? משום שגם אצטרך להמשיך וללוות את המרפאה במה שיהיה נחוץ.
הייתי המומה, אך התעשתתי במהרה וניסיתי להתנגד להכתבות שלה. זה כמובן לא הסתייע, מה עוד שהיא בהחלט הצליחה לעורר את סקרנותי. כי למרות עבודתי רבת השנים בעיתונות, באקזמפלר כזה עוד לא נפגשתי.
למחרת בבוקר היא הגיעה עם מכוניתה לאשדוד. האישה מאחורי הקול הסדוק מסיגריות, שאותו שמעתי יום קודם לכן בשיחת הטלפון, ישבה מאחורי ההגה כשהיא חבושה בכובע קש רחב שוליים, שמתחתיו בצבצה צמה דקה וארוכה ולבושה בבגדים צבעוניים וייחודיים.
כשנכנסתי למכונית, היא הורתה לי לוותר לה על התואר ד”ר ולקרוא לה בשמה, אדריאנה. כמובן שכל הדרך דיברנו ובין היתר עברתי תחקיר פסיכיאטרי מדוע בחרתי לעסוק בעיתונות. כשנשאלתי איזה סוג של עיתונאית אני, התברר לי שזו שאלת סרק כי היא ניצלה את סוף השבוע לבירור פרטים עליי. עד שהגענו לשדרות הבנתי שיש לי עסק עם אישה דעתנית, רחבת אופקים, בעלת חוש הומור בריא ובעלת לב זהב. הביקור במרפאה והמפגש עם המטופלים נפגעי הנפש (שכיום מכנים אותם מתמודדים, ר”י) היו חוויה אדירה. הוקסמתי מהפרויקטים פרי מוחה הקודח, שבהם גינה טיפולית בחצר המרפאה שגם מכרה לציבור שתילים שחלקם נתרמו, תיאטרון שהעלה הצגות ילדים והופיע גם מחוץ לשדרות ומתפרת תיקי נשים, שחומרי הגלם שלהם נתרמו, שנמכרו לציבור הרחב.
הכספים שהתקבלו מהפרויקטים הוקדשו לרווחת המטופלים, כמו טיולים ומסיבות, ולהפעלת פרויקטים נוספים. למותר לציין שנשביתי והתגייסתי בכל מאודי לסיוע למרפאה. כשהיא ייסדה את מרכז חוסן בשדרות, היא פיתחה שיטה משלה לטיפול בתושבים בשדרות ובסביבה, שהיו במשך שנים תחת שיגורי טילים ופצמ”רים. היא התראיינה תדיר בנושא ברשתות הטלוויזיה הישראליות, והמקום הפך למרכז עלייה לרגל לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מהארץ ומחו”ל.
בתקופות של המבצעים הצבאיים בדרום, כששהתה במרכז חוסן ובמרפאה שעות רבות, היא נהגה להתלוצץ ולומר שכתובתה הפרטית אמנם באשקלון, אבל הלכה למעשה היא גרה בשדרות. חרה לה מאוד שאף על פי שיצא שמעו של מרכז החוסן למרחוק, היא נאלצה בכל פעם להיאבק מחדש על כך שעובדיו יקבלו את שכרם במועד.
