שנה טובה, שנת חירות

לצערי הרב, אני לא מרבה להציץ בפרשת השבוע. כאישה הפטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, אני כמעט לא הולכת לתפילת שחרית בשבת בבוקר. לרוב אני אפילו לא יודעת מהי הפרשה השבוע.
והנה, בשבוע האחרון של השנה, כחלק מטקסי הרמות הכוסית בכל המעגלים שאני חברה בהם, נדרשתי להכין “דבר תורה”. מתכונת של “ווארטים” (דברי תורה) היא ידועה ומוסכמת. מתחילים בפסוק או בהיגד תורני שמקורו בארון הספרים היהודי, מסבירים את הפשט, מוסיפים פירוש רש”י או פרשן מקובל אחר ומקשרים לאירוע ולזמן. קל, פשוט ונעים. רעיון אקטואלי קצר השאוב מן המקורות.
התחלתי לקרוא את הפסוקים של פרשת ניצבים במטרה לצוד פסוק אחד שנושא רעיון קצר וקליט.
בפרשה זו נוטים לצטט את הפסוק שמהווה בעיני רבים את המהות של העם והלאום היהודי “החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך” (דברים ל, י"ט).
כאישה וכחרדית' אני חיה פעמים רבות בתחושה הפוכה. מערכת הבחירות האחרונות יכולה להוות דוגמה לחוסר הבחירה ולהיעדר החירות שלי. כאישה חרדית, אני לא יכולה להיבחר, בוודאי שלא במפלגות החרדיות. וכחרדית בכלל, נהוג לומר אצלנו שאין זכות בחירה, אלא זכות הצבעה לפי מה שיבחרו ויורו מנהיגי הדור.
גם מהצד השני, ההפוך מכל מה שאני מייצגת, אין אמונה חד משמעית בבחירה אמיתית. רוב האתיאיסטים המדעיים אינם מאמינים בחופש. הגנים מכתיבים את אשר נעשה. גורלנו כתוב בדנ”א שלנו. הבחירה היא אשליה תודעתית. היא הבדיה שאנחנו מספרים לעצמנו.
יחד עם זאת, כל צד נלחם על חירות. אך בעוד האדם שאינו דתי מגדיר את החופש כאפשרות לעשות כל מה שארצה, האדם הדתי מגדיר את החירות כבחירה נגד המאוויים האנושיים הפנימיים. מלחמה בלתי פוסקת ברצונות “היצר” האנושי. שמירה על צווים אלוהיים למרות ובגלל שהם סותרים את הרצון הטבעי האנושי שלי. בכך אני מתרוממת לדרגת אדם.
ברצון של הנשים החרדיות בדור שלי להיות קשורות יותר לארון הספרים היהודי טמונות שתי החירויות. בצעד הפיזי שלי לעבר ארון הספרים שבסלון שלי יש לי את החופש להתגבר על הפטור ההלכתי שקיבלתי מלעסוק בתורה מצד אחד, ולא לנהוג כמו שנוח לי ולהמשיך את חיי רק בענייני היום—יום. מן הצד השני, החופש ללכת בעקבות התשוקה לקרבת אלוקים מן המקום שנצבע לרוב כגברי.
נחזור לברכות לחג: אף על פי ששמרתי על המבנה הקבוע של הווארט, עברתי על כל השלבים הידועים, ציטטתי פסוק, הבאתי פרשנות והשלכתי על האקטואליה, למרות זאת, אקט פתיחת הספר וקריאת פרשת השבוע לפני שאמרתי מילה אחת, היו הווארט הכי משמעותי עבורי. עכשיו אפשר להרים כוסית, שנה טובה!