הנה מתחילה לה עוד שנה ואני חושבת על התחלות. נדמה לי שאני כל הזמן מתחילה משהו מחדש. אין סוף להתחלות. יצירתיות היא להתחיל בכל רגע מחדש. רעיון, פרויקט, מיזם, קשר ועוד. צריך אומץ בשביל להתחיל שוב ושוב.
הרבה אנשים בוחרים להמשיך גם כשזה שוחק, מעצבן מייסר. לעזוב? מה פתאום? אני רגילה לחיים האלה, לשגרה הזאת, איך אפשר לשנות דברים? לכן נשארים עם הבעל, עם העבודה, עם החברים. לא פשוט לבחון את הדברים מחדש. לבחור בכל רגע מחדש. אני לא בעד לפרק מסגרות אבל נדמה לי שאפשר להתפתח בתוך המסגרת הנכונה ולהגמיש אותה לצרכינו. העיקר לא לקפוא על השמרים, לא להתאבן בדפוסים קבועים מראש, לחגוג את השיגרה…
כשמדובר על תהליכים בכל תחום ההתחלה היא קריטית. ההתחלה משמעותית ביותר לגבי המשך ההתפתחות. אם המפגש הראשון גורם למשתתף/פת להיפתח ולבחון את עצמו/ה המפגשים הבאים ילכו בכוון. גם אם לא יהיו מפגשים נוספים, התמסרות לתהליך תוכיח את עצמה בהמשך. תהליך יכול להתחיל מפגש יזום או מקרי. ייתכן שהרצאה, אירוע, תערוכה, אירוע מוזיקלי או אירוע ספורט יפתח בכם דברים. השאלה כמה את מרשה לעצמך להניח לגירויים מסביב להשפיע עלייך בכוונים חדשים. השאלה כמה אתה יוצא מאזור הנוחות שלך. מתבונן אל תוך נפשך. ההתבוננות פנימה היא הכרחית ליצירת שינוי. אתה מוזמן לבדוק איזה מין פרטנר אתה ולא רק לבוא בטענות אל הפרטנרים והפרטנריות שלך בעבודה ובחיים האישיים. כדי להתבונן על עצמך נדרשים כוח, אומץ וסבלנות.
איך מתחילים? זה כמו לכתוב שורה ראשונה בשיר. אפשר להמתין שעות על גבי הדף הלבן ושום דבר לא ייצא. ואפשר גם אחרת. אחרי שיחה טובה, חוויה מענגת כלשהי את פתאום שומעת שורה משמעותית. אם לא תלכדי אותה היא תיעלם כלעומת שבאה. הכתיבה היא לא מגדל שן אקדמאי, היא כלי שימושי בחיים. שיר יכול להיות מצחיק ולא רק עצוב כפי שנדמה לנו לא פעם…
להתחיל זה להתניע. משהו שהיה דומם מתחיל לעבוד. לא תמיד זה הולך בבת אחת, בדומה לסוויץ’ הסודי שנדרש, גם אצלנו, אצל בני האדם יש סוויץ’ סודי מסתורי שהוא לא רק טכני אלא אומר לנו משהו. יש אנשים שיודעים להפעיל אצלנו את הסוויץ’ הסודי ואז הדרך פתוחה. אחרים נועלים אותנו, לא בגלל ששכחו את המספר של הסוויץ’ הסודי אלא בגלל שלעיתים מסתבר שמעולם לא ידעו אותו.
להתחיל זה לברוא עולם ומלואו. להתחיל לעשות משהו משמעותי כמו להתחיל מקום עבודה חדש, זה לגשש בהתחלה וללמוד את חוקי המשחק, להרגיש לא בנוח בהתחלה עד שהכל זורם נכון ומדויק, במקרה הטוב.
אני עומדת על סיפה של התחלה מבחינה אישית. לקראת השנה החדשה אני מתארגנת למעבר דירה. זה לגמרי לא פשוט לי. להתחיל מחדש פיזית זה ממש קשה לי. כל הפרטים הטכניים שצריך לזכור ולארגן, זה ממש לא התחום שלי. למזלי אקבל עזרה ממשפחה וחברים וחברות. אבל עצם התלות בהם מפריעה לי. בשגרה שלי אני כביכול לא תלויה באף אחד, זאת אשליה. אנחנו תמיד תלויים במישהו אחר, אם נרצה או לא נרצה. להתחיל לארוז את הבית, זאת המשימה העומדת בפניי.
כאומנית, להתחיל זאת מנת חלקי. הדף הלבן המאיים לפעמים, לא נראה לי מאיים עכשיו. תנו לי לכתוב שירים חדשים, רק לא לעבור דירה, רק לא זה.
אני יודעת שברגע שאתחיל אוכל להמשיך אבל הקושי שלי הוא להתחיל. ככה זה עם כל מיני מטלות שעלינו לבצע ואנחנו דוחים למועד אחר. מצד שני אני חושבת לעצמי איזה כיף לי שאעבור לדירה חדשה, סוף סוף אפטר מגיבובי הניירות הממלאים את דירתי הנוכחית. סוף סוף אצור שינוי אמיתי!!! אני שמטיפה לעבור שינוי בתהליכי הכתיבה שאני מציעה כבר שנים, מתקשה לעבור את התהליך בעצמי. זה טבעי, אני אומרת לעצמי, תעברי דרך זה. אני חושבת על התלמידים שלי שנולדו בסלון דירתי הנוכחית, איך ירגישו בחלל חדש ללא היסטוריה? שטויות, עצמי עונה לי, את תהיי שם, דירה זה לא קירות, זאת אנרגיה. את לוקחת את האנרגיה שלך מפה לשם.
“אל תדאגי, יקרה”. כתבתי בשיר: “למה סתיו” (מתוך הספר החדש ) שאף הולחן ויופיע באלבום בקרוב. “אל תדאגי יקרה/ עכשיו זה תורו של הסתיו / עוד יבוא האביב אחריו”. כמה שאני יודעת להרגיע את הסובבים אותי, אבל לא את עצמי…
אז כמו שאני דורשת מהתלמידים שלי להתחיל משהו חדש, עלי לעשות זאת הפעם בעצמי. לדעת לקבל עזרה כדי ליצור מצב חדש, כמה שזה לא פשוט. אני כל כך מעריכה עכשיו את התהליכים שמשתתפי סדנאותיי עברו איתי! זה כל כך לא מובן מאליו. כנראה שזה המבחן שעומד בפני כדי שאהיה מורה ומנחה יותר טובה.
מה מפחיד כל כך בהתחלה חדשה? הלא נודע, כנראה. בכתיבה יש לי ביטחון שהלא נודע ילבש פנים חדשות ויהפוך למוכר באיזושהי צורה. בחיים אני פשוט חוששת שדברים לא יסתדרו. מעצבן אותי שאני כל כך חרדה מהמציאות. אי אפשר לחיות ככה, מוכרחים אופטימיות. בגדול אני אופטימית, לפחות ככה אני רואה את עצמי ואולי אני פסימית ללא תקנה לגבי עצמי?
כל אחד והמילכודים שלו. אצלי הכל מתנקז לעניין הדירה, ההישגים שלי מחווירים לעומת חוסר הוודאות של איזו דירה אמצא והאם אוכל להיות מאושרת בה כפי שהייתי מאושרת בדירה הנוכחית. הוצאתי ספר שביעי לאחרונה, אלבום מוזיקלי משירי עומד לראות אור בחודש הקרוב. לזה אני מתייחסת כאל מובן מאליו.
המודעות לעניין השליטה חשובה מאד. בדירה הנוכחית יש לי אשליה של שליטה בכל התחומים. בדירה הלא נודעת רב הנסתר על הגלוי וכביכול אין לי שליטה. עשיתי כל כך הרבה מעברים בחיי אבל “מעברים קשים לי” כפי שכתבתי פעם…
אני מרגישה סיפוק שאני יכולה לחלוק את החרדות שלי מהמציאות עם קהל הקוראים והקוראות. זה יוצר הקלה ומשחרר. במקום לראות בכתיבת הטור הזה עול כבד על כתפיי אני משתמשת בבמה הזאת לביטוי צרכיי הנפשיים.
זוהי תקופת מבחן עבורי, להתמודד עם הדאגנות שלי, שמלווה אותי שנים. מבטיחה לעצמי לא לתת לה בהווה את המקום שלקחה בחיי בעבר. לעולם לא מאוחר להשתנות!
למרות הדאגנות האובססיבית שלי אני נמצאת במקום מפויס עם עצמי, בלי חשבונות, במקום משוחרר ובשל. עלי להבחין בתהליכים שכבר עברתי בשנים האחרונות, לגבי בני משפחתי וחבריי. הדירה מנקזת לתוכה את החלקים שלא טיפלתי בהם, אבל אי אפשר לקחת ממני את ההתקדמות שלי בתחומים אחרים. הספר האחרון: “עד הקיץ הבא” מסמל את האופטימיות שלי לגבי “משנה מקום משנה מזל”. ברוח העמוקה שלי אני מאמינה בשינוי, חלק מ”חבלי משיח” הם המצוקות שאני עוברת עכשיו, שרק יחזקו אותי לקראת המעבר.
החיים, כפי שאני יודעת היטב, הם שילוב של שליטה ורפיון, ממש כמו בכתיבה…אז אני מרפה סוף סוף ולא נאחזת. ההרפיה הזאת תשתלם לי, זה ברור. שנדע ללחוץ ולהרפות ברגעים הנכונים בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה!!!
