בסוכות אנחנו נוטלים את ארבעת המינים השונים, אוגדים אותם ביחד ומנענעים כנגד ארבע רוחות השמיים. נהוג לראות בזה אקט של אחדות. גם ה”מינים” שלא הצטיינו בטעם או בריח מיוחד הם חלק מהשלם, חלק מהקולקטיב. אני מוצאת בזה דווקא ענווה. גם המינים החזקים לא יכולים להיות שלמים בלי האוכלוסיות המודרות שהם נוטים לראות אותן כחלשות ולא תורמות תרומה חברתית משמעותית.
כחרדית המתגוררת בשכונה מעורבת, אני עוסקת רבות בחיים בסביבה הטרוגנית — מה קורה לנו כשאנחנו נדרשים בכל יום לראות מול העיניים אנשים שונים מאיתנו? שונים מאיתנו בחיצוניות, לפעמים בצורה קיצונית, כמו בני הקהילה האתיופית היוצאים בכל שבת וחג ביחד מבית הכנסת. הנשים עם התלבושת המסורתית — השמלות הלבנות המרהיבות — והגברים לצידן. הקייסים עם המגבעת המסורתית. בכל שבת הלב שלי מתרחב כשהם עוברים ליד הבית שלי.
הגברים החרדים היוצאים מבתי הכנסת בלבוש השחור עם השטריימלים והמגבעות, תלוי בקהילה ובמצבם המשפחתי, משתלבים גם הם בתוך תכונת השכונה. אך האם גם השכנים הלא דתיים רואים בכניסתם של חרדים רבים לשכונה נכס ולא נטל? האם התרבות החרדית הבולטת כל כך בשכונה מאיימת על הזהות של תושביה הוותיקים?
אלו לא שאלות שקשורות רק לשכונת רובע ו’ שבה אני מתגוררת, ואפילו לא רק לכלל השכונות המעורבות באשדוד. אלו שאלות עמוקות של עיצוב זהותו של המרחב הציבורי. אלו שאלות שנוגעות גם לאזרחים ערבים המבקשים לרכוש דירות בשכונות יהודיות בעפולה. אלו שאלות שנשאלות בשכונות מעורבות בלוד, בשכונת שפירא בדרום תל אביב, מול הג’נטריפיקציה ומעבר של אוכלוסייה “חזקה” לשכונה הוותיקה.
התארחתי בזמן האחרון באחת מתכניות הרדיו. דיברנו על הגידול של החברה החרדית ועל השתלבותה בחברה הישראלית, דיברתי על הברכה שהגידול הזה מביא איתו, על הגיוון שמאפיין כבר כיום את החברה החרדית ועל כך שאי אפשר להמשיך לראות אותה כמקשה אחת. המנחה אמר לי משפט ששמעתי אותו כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה הזדמנויות: “את חרדית אחרת”, הוא אמר, “הלוואי וכולם יהיו כמוך”. אורחת נוספת שהשתתפה איתי בוכנית הנהנה במרץ. חייכתי כמו תמיד למשמע המשפט הזה. השבתי את התשובה הרגילה שלי: המשפט הזה נאמר בווריאציות שונות לכל חרדי וחרדית שאני מכירה. סיימתי את השידור כשהודיתי להם על ההזדמנות לשיחה וציינתי בחצי קריצה שגם הם חילונים “אחרים”, והלוואי שכולם יהיו כמותם.
