בעבודת העיתונאי, שהוא “הפה” של הציבור, יש מידה רבה של שליחות ציבורית, ועל כן הוא הופך לעיתים, כמו בימים אלה, לשק החבטות של בעלי אינטרסים שמעוניינים לסכל את דיווחיו. למזלה של המדינה, העיתונות עומדת כחומה בצורה ועושה את עבודתה הדמוקרטית נאמנה.
פעמים רבות נשאלתי מתי, איך ומדוע נעשיתי עיתונאית. ובכן זה קרה באקראי, ואת הכתבה הראשונה שלי כתבתי לפני למעלה מ-40 שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי דברים מסוגים שונים, בין היתר בתחום הפדגוגי.
מי שגרם בסופו של יום שאתחיל לעסוק בעיתונות היה בעלי, שהפנה את תשומת לבי למודעה שהתפרסמה ב"מעריב", לפיה העיתון מחפש כתבים לפרויקט חדש — רשת מקומונים ראשונה בישראל — והציע לי להגיש מועמדות.
“יש לך כישרון כתיבה”, אמר. אני טענתי שאין לי מושג בכתיבה עיתונאית, אבל הוא שאל: “מה יש לך להפסיד?" והוסיף כדרכו, “מקסימום לא יקבלו אותך”.
אחרי התלבטות קצרה קיבלתי את עצתו וטלפנתי למספר שהופיע במודעה. ענתה לי מי שהציגה עצמה כמזכירת מערכת המקומונים. היא הנחתה אותי לשלוח למערכת בתל אביב במונית על חשבון העיתון מוקדם ככל האפשר כתבה לדוגמה. כשהתברר לה שאני גם מצלמת ויש לי ציוד חצי מקצועי ביקשה שאצרף פילם (שחור—לבן) בלתי מפותח שיכיל תמונות בהקשר לכתבה ושעלותו תוחזר לי.
המשימה הייתה מתישה למדי ולמותר לציין כמובן שכיום משימה כזאת הייתה לוקחת לי הרבה פחות זמן. כעבור מספר שעות, עוד באותו ערב, הלכתי לטקס פתיחת המכללה הראשונה באשדוד. על הטקס נודע לי במקרה שבוע קודם לכן מפי אביו של אחד מתלמידיי שהתקבל כמרצה למכללה. הטקס ארך כשעתיים. רשמתי כל מילה שנאמרה על ידי הנואמים השונים וגם צילמתי אותם.
חזרתי הביתה עם ערימת דפים שכתבתי, שכללו בגלל חוסר ניסיוני המוחלט גם הרבה דברים לא משמעותיים ומיותרים. ישבתי וכתבתי בכתב יד את הכתבה, שאותה שיניתי מספר פעמים עד שהיא השביעה את רצוני, עד לפנות בוקר ושלחתי אותה למערכת העיתון על פי ההנחיות שקיבלתי באחת מהמוניות הראשונות שהחלו לפעול.
להפתעתי, יומיים אחר כך, מבלי שמישהו ב"מעריב" הגיב על הכתבה, היא הופיעה בליווי תמונתו של מנהל המכללה שצילמתי בעמודי החדשות. הכתבה הייתה ערוכה ומקוצצת למדי, ובקושי ניתן היה לזהות בה את חלקי המקורי.
כך התקבלתי לעבודה בעיתונות והבנתי שכישרון כתיבה אינו מספיק, ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. אגב, מאחר שבמקביל המשכתי לעבוד בהוראה כעובדת מדינה ביקשתי ממנהל מחוז הדרום במשרד החינוך אישור לעבודה נוספת כעיתונאית. אף על פי שעובד מדינה שרוצה לעסוק בעבודה נוספת צריך לקבל אישור מהמשרד הממשלתי שבו הוא עובד, אמר לי מנהל המחוז שלדעתו אין לי צורך באישור כזה כי מדובר בתחום של חופש הביטוי. אך אני עמדתי על דרישתי, וזאת כדי למנוע בעיות כלשהן שהיו עלולות לצוץ. ככל הידוע לי, הייתי אז המורה היחידה שקיבלה אישור רשמי בלתי מוגבל בזמן מהמדינה לעסוק גם בעיתונות.
ראש המערכת בדרום, שכללה שבועון ועמוד דרומי מקומי בעיתון היומי, היה העיתונאי עזרא ינוב, תושב אשקלון, שלימים, לאחר שפרש מ"מעריב", היה דובר עיריית אשדוד. ינוב היה המורה הראשון שלי לעיתונאות ולימד אותי את העבודה הלכה למעשה.
בפגישתנו הראשונה הוא “הזהיר” אותי שהעבודה בעיתונות ממכרת והוסיף שחושים עיתונאיים לא לומדים, או שיש לך אותם או שלא. ואם יש לך אותם, אתה גם יכול לפתח ולשכלל אותם. מהר מאוד נוכחתי לדעת עד כמה שהוא צדק. אגב, כדוגמה להיעדר חושים עיתונאיים נוהגים לספר בקורסים לתקשורת על עיתונאי בתחילת דרכו שנשלח לסקר חתונה של זוג ידוענים וחזר למערכת ללא סיקור בהסבירו שהחתונה לא התקיימה. זאת כי עוד לפני שהתקיימה החופה פרצו שודדים לחתונה, רצחו את החתן וגנבו את הכספת עם כספי המתנות.
במהלך העבודה ב"מעריב" נוכחתי שיש לי חושים עיתונאיים, אבל לא שקטתי על שמריי, אלא הקפדתי בהנחייתו של ינוב, ובהמשך בהנחיית מחליפיו, לשכללם. בגלל הגיוון בנושאים שבהם עסקתי למדתי בכל פעם דברים חדשים, ועד היום אני עוד לומדת.
אחרי שנים לא מעטות של עבודה בעיתונות — שבמהלכן פרסמתי לא מעט סקופים שזיכו אותי לא פעם בבונוסים כספיים, ואף זכיתי ב”פרס זיו לעיתונות”, שכלל גם מענק כספי והוענק לי על ידי היועץ המשפטי לממשלה על “סיקור החיוב בחברה הישראלית” בעקבות סדרת כתבות בנושא קליטת עולים באשדוד — למדתי לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת בר אילן.
בריאיון ההרשמה ללימודים נשאלתי על ידי ראש החוג לתקשורת לשם מה אני, עיתונאית ותיקה ובעלת הישגים, צריכה ללמוד. עניתי לו שבאתי ללמוד את מה שאני עושה. ואכן, למרות ניסיוני המעשי, הלימודים העשירו אותי ונתנו לי כלים נוספים לעבודה העיתונאית. מאחר שבמסגרת הלימודים נדרשנו לעשות סטאז’, ולי כבר היה ניסיון מעשי בעיתונות, אישרו לי על פי בקשתי לעבוד בהתנדבות במשרד דובר האוניברסיטה. התחום שהופקד בידי היה הקשר עם העיתונות.
ניסיוני בעבודה העיתונאית שימש לי יתרון, אבל גם נתרמתי כשהתנסיתי בדוברות, צידו השני של המתרס. כיום ,בעקבות ריבוי ערוצי התקשורת המשודרת, הכתובה והמקוונת, הפכו לימודי העיתונאות למבוקשים מאוד. אני משערת שבוגרי לימודי התקשורת שמצליחים בעבודה העיתונאית הם מן הסתם בעלי החושים העיתונאיים שעושים שימוש מושכל בידע שרכשו במהלך לימודיהם.
