בפוסט שהפך לוויראלי כתבה העיתונאית עמליה דואק על שימוש בקשיות שתייה מפלסטיק שיצא מפרופורציה. לכאורה מוצר פעוט שאינו תופס מדי הרבה מקום, ולכן כמעט שלא נותנים עליו את הדעת. “השבוע”, כתבה, “הייתי בחתונה של חברים. רקדנו וחגגנו במשך שעות. אחת לכמה זמן ניגשתי לבר וביקשתי כוס מים. בכל פעם קיבלתי את המים באותה מתכונת — עם קרח, לימון וקש”. אחרי שמונה כוסות מים ש”כל אחת מהן הגיעה עם קש” קלטה דואק שהיא לבדה השתמשה בשמונה קשים באותו הערב. “היו בחתונה עוד 300 אורחים. נניח שכל אחד מהם לקח בממוצע חמש כוסות, וכבר 1,500 קשים”.
העולם מתחיל להתעורר. אולי מאוחר מדי, אולי מעט מדי, אבל סוף סוף הנושא שהחל להיות מדובר בתחילת המאה ה-20 והפך לאג’נדה פוליטית החל משנות ה-60 וה-70 מתחיל לחדור אלינו. ישראל מדורגת כמקום שני בעולם בשימוש בכלים חד פעמיים לנפש.
חוק השקיות, שנכנס לתוקף בינואר 2017 נחל, הצלחה מרשימה: ברבעון האחרון של שנת 2016, טרם כניסת החוק, דיווחו רשתות השיווק על חלוקת 280 מיליון שקיות בקופות. ברבעון הראשון של שנת 2017, מיד לאחר כניסת החוק לתוקף, דיווחו הרשתות “רק” על 55 מיליון שקיות. ירידה של כ—80%!
שקיות הפלסטיק תורמות לשינוי האקלים בדרכים רבות. על פי הערכות מומחים, ייצור הפלסטיק בעולם צפוי להכפיל את עצמו ב—20 השנים הקרובות ולשלש את עצמו עד שנת 2050. אם לא יחול שינוי משמעותי, בשנת 2050 יגיע העולם למצב שבו בים יש יותר פלסטיק מאשר דגים. האיום הממשי שטמון בפלסטיק הוא שאין שום יצורים שיכולים לפרק אותו, וכך הוא נערם ומצטבר בחופים ובימים הפתוחים ומאיים על חייהם ובריאותם של יצורים ימיים ושל כולנו.
כבר כמה שנים שאני מהרהרת בנושא. מנסה להפחית פה ושם, משתדלת להפריד בין בקבוקי הפלסטיק לאשפה הרגילה ולהעביר אותם למיחזורית. אני מוותרת על שקיות פלסטיק אם לא באמת צריכה אותן, ובאופן כללי מנסה להפחית כל פעם שאני נזכרת. ברור לי שזה לא מספיק. העלויות הזולות של הכלים החד פעמיים והנוחות בעיסוק בהם מנצחים אותי שוב ושוב. בחג סוכות האחרון התמודדנו עם ירידה קבועה של ארבע קומות לסוכה בחצר בכל פעם שרצינו לאכול. המצב החמיר בשבת ובחג כשלא יכולנו להשתמש במעלית ועלינו וירדנו ברגל. התמודדתי עם הסרבול של ירידה לסוכה ועם הצפיפות והחום בתוכה. כלי הפלסטיק החד פעמיים היו המפלט שלי, הם הסירו ממני לפחות דאגה אחת של נשיאת הכלים למעלה הביתה ושטיפתם.
נראה כי הגענו לנקודה שבה לא מספיק רק להיות מודעים. נראה כי הגיע הזמן להיות אקטיביים. לעודד חוקים שיגבילו שימוש בפלסטיק, כמו שקורה במדינות רבות באירופה. חוקים שיטילו מס על צריכת מוצרים לא מתכלים. הגיע הזמן שגם אנחנו, האנשים הקטנים, נסתכל סביבנו ונחשוב על העולם שלנו.
