מעברים קשים לי

מה זה בית? זה המקום שאליו תמיד ארצה לחזור. הייתי מאושרת בביתי. לולא הייתי צריכה לעזוב אותו, ראיתי את עצמי מזדקנת בבית הזה. אבל המציאות רצתה אחרת ונאלצתי לעזוב את הבית שהוריי בנו בעשר אצבעות. עכשיו הזיכרונות ילכו איתי לדירה החדשה.

אני מתקשה עדיין לעכל את העניין. הפרידה קשה אך בלתי נמנעת. ארזתי כבר את הספרים, חבריי הנאמנים, שמלווים אותי עשרות שנים. נפרדתי מ-150 ספרים שאני מעניקה בשמחה ל”סיפור חוזר” באשדוד (פרויקט ארצי של צרכנות חברתית, העוסק בספרי יד שנייה ומופעל כולו על ידי אנשים עם צרכים מיוחדים ומאפשר להם הזדמנות תעסוקתית שווה).

אין ספק שבית זה לא ארבעה קירות, זה מקום בלב. בכל זאת, אני מתקשה לסגור עניין ולהבין שאני עוברת למקום אחר. אני מתנחמת בכתיבה כדי לסדר את מחשבותיי. הניתוק מהחפצים שלי, שארוזים ומסודרים לקראת מחר, קורע את לבי.

מה עובר עליי? כלפי חוץ אני שקטה, בפנים סערות. הלילה ישנתי רע מאוד, התעוררתי מסיוט ולקח לי שעות להתאושש. כולם מתקשרים ושואלים מה העניינים, אבל בגדול אני עם הקרטונים…

יש לי המון ספרים, זה לא באופנה, אבל אני שייכת לדור קודם שבו לנייר יש משמעות. נתקלתי בכל כך הרבה ניירות במהלך האריזה. זרקתי את חלקם, אבל נותרתי עם קלסרים רבים. מה יעשו איתם אחרי מותי? גם על זה חשבתי.

פשוט יזרקו. אך אם אהיה מפורסמת מספיק, יעבירו את הארכיון שלי לאיזשהו מקום. אני צריכה להתפרסם במהירות כדי שלא יזרקו לפח את הארכיון שלי. זה מה שמעסיק אותי עכשיו. להתפרסם! להתפרסם!

בית, בית, בית. ההורים שלי נפטרו מזמן, אבל הבית שלהם נשאר. עברנו אליו כשהייתי בת 17. למעשה לא גדלתי בו, אבל גרתי בו כבוגרת 25 שנה. מתוכן 10 שנים ב”דירת הפנינה” שאימי תכננה ובה נהניתי לגור במיוחד. הוריי חיים בתוכי כל הזמן, אבל עכשיו התחושה היא של בגידה מסוימת. לא יישאר לנו בית. משפצים אותו זרים, והוא כבר לא שלנו.

“למה כל דבר לוקח לך כל כך הרבה זמן?”, “מה את צריכה את כל הניירות האלה”, טוחנים הקולות באוזניי. אני מזהה את עצמי בפעם המי יודע כמה. כן, זאת אני שאוהבת ניירות, שכל פיסת נייר משמעותית לה. פעם דורית רביניאן כתבה לי שהיא אהבה את הקיקיון שלי כשיצא ספרי השלישי :”שמחת הקיקיון”. כמובן ששמרתי את הפתק הזה. זה אכן חימם את לבי לקרוא אותו עכשיו שוב.

טביעת אצבע זה מה שאני מחפשת. דפים מלפני 30 שנה מזכירים לי איזו אישה הייתי. אני לא רוצה לשכוח מי אני. אני רוצה לזהות את כתב ידי תכף ומיד. מה מעסיק אותי כאן חוץ מלהטביע חותם? כל הקלסרים האלה זה אני. אז ועכשיו. אני מזהה את עצמי שוב ושוב, אישה צעירה הנאבקת על שפיותה. אישה צעירה שכותבת ולא מקבלת הד. העיקר שעכשיו אני כן מקבלת. את רואה? לא הכול גרוע. הכול טוב, הכול טוב, אני עוברת דירה.

איך נלחמתי על הדירה הזאת החדשה, איך מצאתי אותה ביד 2 והגעתי אל בעלת הבית בתל אביב לפני כולם. זה היה בתקופת החגים. אשדודים מנומנמים רצו את הדירה לא פחות ממני, אבל סבלו מתרדמת ”אחרי החגים”. אני כבר הייתי שם לפניהם.

הדירה החדשה גדולה וצריך לרהט אותה. אני הולכת על ביצים, לא יודעת מה להזמין קודם, מיטה או ארון, מחכה לאחותי שתבוא מלונדון לעזור לי. אני לא בן אדם ארצי, מעניין אותי תהליך המעבר — חיי המעשה מפחידים אותי.
טוב שיש לי אחיות, הן יכולות לעזור. בכלל, גיליתי את החסרונות של החיים לבד שאני כל כך מנפנפת בהם. “טוב לה עם הלבד שלה”, כתבתי פעם. עכשיו אני רואה את הקושי להתמודד לבד עם הכול. אני מוקפת אנשים, אבל בסופו של דבר המשפחה שלך היא היחידה שעומדת לצדך ברגעי האמת.

מה זה לברוא לעצמך בית חדש? פעם כתבתי על זה שיר שהתפרסם בספרי החמישי “אנטומיה של לב שלם”:

הנה אני מרהטת
את חדרי ליבי מחדש
תולה תמונות מזיזה חפצים
ומשקה עציצים.
ליבי פראי הולם
נסער
רגיש לכל תזוזה
מתלהט
רך ופתוח ליבי
ממתין לאורחים
שעוד יבואו.

את חדרי לבי קל לי לרהט, את החדרים האמיתיים פחות. מה שבא בטבעיות לאחרים לי ממש קשה. אני מכירה את עצמי. כל דבר כרוך בדאגות ובחרדות. כלפי חוץ אכפת לי מאחרים כל הזמן, אבל כשזה מגיע אליי, התריסים נסגרים.

והשמחה? מה עם השמחה? עליי לייצר אותה, שמחת המעבר, שמחת ההתחדשות. הקושי הוא בתקופת המעבר עד שהכול יהיה מוכן ומחובר. עליי לראות קדימה, כשאגיע למצב בו תחושת הבית תקנן בתוכי.

מה אני מאחלת לעצמי? את כל הטוב שבעולם. שהדירה החדשה תביא בכנפיה שינוי. שאחיה פחות בבועה שלי. שאנהל דיאלוג עם העולם. שצלילים חדשים יהדהדו באוזניי. שבמקום קולות השיפוץ, אזכה לשמוע מנגינות ערבות. די, אני אופטימית. הכול יהיה בסדר. זה רק שמעברים קשים לי…