לפני ארבע שנים זכתה העיתונאית יעל דן בפרס מפקד גלי צה”ל למצוינות. בחודש שעבר העניק לה ראש העיר תל אביב—יפו רון חולדאי את הפרס על שם נחום סוקולוב, מחלוצי העיתונות העברית. ובשבוע הבא בכנס ה-13 לעיתונות באילת תעניק לה אגודת העיתונאים, שבה אני חברה, פרס על מפעל חיים.
בפרסים הללו הובאה בחשבון העובדה שדן העלתה ב—20 השנים האחרונות בתכניתה “עושים צהרים”, שעוסקת בחדשות היום בנושאי חברה, תרבות, בריאות וכלכלה, את המודעות הציבורית לטראומות בעקבות פגיעה מינית.
היא התמקדה במאבק בפגיעות מיניות ויזמה את שינוי החוק על מנת להתיר לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית המעוניינים בכך להיחשף בכלי התקשורת בזהותם האמיתית ללא אישור שופט. בנוסף, היא מנהלת בשידור וברשת בחודשים האחרונים את הקמפיין “הצילו”, שקורא לנבחרי הציבור להתחייב ולהקים תכנית חירום לאומית להצלת הנפגעים והנפגעות מטראומה מינית בילדות.
מה שגרם לדן להירתם לנושא היה פנייה אליה בשנה הראשונה לשידור “עושים צהריים”. מי שפנתה היא אורלי פרוינד, תושבת באר שבע, שעברה מאז היותה בת 4 ועד גיל 20 התעללות מינית מחרידה מצד קרוב משפחתה.
כשפרוינד הפכה לראשונה לאם, היא החליטה לדבר. ההליכים המשפטיים נגד הדוד המתעלל ארכו 14 שנים, והוא נכנס לכלא ושם סיים את חייו. פרוינד הקימה את העמותה “יחד מחושך לאור” בעזרת אחרים, בהם דן, שהיא חברה בוועד המנהל של העמותה המעניקה טיפול נפשי קבוצתי ארוך טווח לגברים ונשים ברחבי הארץ שעברו פגיעה מינית בילדות.
בעוד שכיום נושא הפגיעות המיניות נמצא על סדר היום הציבורי, בעבר הוא התנהל במחשכים. אני התוודעתי לראשונה לתופעת פגיעה מינית בילדות לפני52 שנים כשהייתי בתחילת דרכי המקצועית כמורה חיילת בטבריה.
חינכתי אז כיתה י”א וערכתי, על פי הנחיות משרד החינוך, ביקורי בית אצל התלמידים. ניסיונותיי לתאם ביקור בית אצל אחת התלמידות, שלגביה התרשמתי שאינה מנצלת את יכולותיה הגבוהות, נתקלו בהתחמקויות באמתלות שונות. היא הייתה בת בכורה במשפחה של חמש בנות. אביה היה בכיר בשירות הציבורי, ואימה הייתה עקרת בית.
בסופו של דבר, אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים, הצלחתי לתאם עם האם את ביקור הבית המיועד. כשהגעתי לבית המשפחה, קיבלו את פניי האב ובתו, תלמידתי, ונדהמתי לגלות שהאם נעדרה מהבית. האב הסביר לי שהיא חלתה ונסעה עם שלוש הבנות הקטנות להוריה. זה נראה לי די מוזר שהיא לא הודיעה לי דבר כדי שנדחה את ביקורי. הפגישה עם האב הייתה אמנם עניינית, אך חשתי אי נוחות מסוימת משום שהוא השתדל יתר על המידה לשדר עניינים כרגיל. את קשייה של בתו בלימודים הוא תלה בקשיים של גיל ההתבגרות.
כשבועיים אחר כך בסביבות שלוש לפנות בוקר נשמעו נקישות על דלת החדר שבו התגוררתי במלון קונטיננטל, שהוסב למגורי חיילות, עם שתי מורות חיילות נוספות, שנסעו באותו ערב הביתה. כשפתחתי את הדלת, הופתעתי לגלות את התלמידה המדוברת כשהיא רועדת וממררת בבכי. הכנסתי אותה פנימה ורק אחרי דקות ארוכות הצלחתי להרגיע אותה.
היא סיפרה לי שאביה מתעלל בה מינית ואונס אותה מאז שהייתה בת 5, ושאימה יודעת על כך, ולכן עזבה את הבית כפי שכבר עשתה מספר פעמים קודם לכן. היא אמרה שהיא סומכת עליי שאעזור לה. הייתי המומה. התקשיתי להאמין שדברים כאלה אכן קורים במציאות. למחרת יידעתי את המפקדים שלי על האירוע. שלטונות צה”ל העבירו את הטיפול בנושא לרשויות הרווחה, ועל האב הוגשה תלונה במשטרה. תגובתו לא איחרה לבוא. הוא הגיע למלון, שהוגדר כמגורי חיילות ושהכניסה אליו ללא רשות הייתה אסורה, אחוז טירוף, פרץ את דלת חדרי, שהיה בקומת הכניסה, צרח לעברי שאני מעלילה עליו עלילות שווא ושאני הורסת לו את החיים ואיים שירצח אותי, תוך שהוא מנופף בסכין מטבח גדולה למדי. שכנים ששמעו את צרחותיו נזעקו למקום, אך לא הצליחו להשתלט עליו. אותי הקיפו חיילות שנזעקו מהחדרים הסמוכים והיוו יחד עם השכנים האחרים חיץ ביני לבינו. למותר לציין שהייתי מבוהלת מאוד. למזלנו של כולנו, בתוך זמן קצר הגיעו למלון שוטרים מתחנת המשטרה שהייתה קרובה, ומיד אחריהם גם שוטרים צבאיים. האב נעצר, שוחרר בערבות, הוצא נגדו צו הרחקה ממשפחתו והוגש נגדו כתב אישום.
במשך כחודש וחצי שמרו עליי שני שוטרים צבאיים בתורנות במשך 24 שעות ביממה, כולל בבית הספר שבו לימדתי וכולל בדיונים המשפטיים שבהם נתתי עדות.
כמה שנים לאחר שנגזרו על האב למעלה מעשר שנים בכלא, בתו, שהייתה תלמידתי, שמה קץ לחייה. כיום, תודות לדן ואחרים, הנושא כאמור נמצא על סדר היום הציבורי, מוסדר באמצעות חוקים ומטופל על ידי אנשי מקצוע שמסייעים לנפגעים להשתקם ולבנות את חייהם מחדש.
יעל דן. צילום מגד גוזני
