בשבוע שעבר השתתפתי בכנס אילת ה-13 לעיתונות. אחד המושבים עסק ב”שנאת חינם” — גורמים המלבים שיח אלים ומסית כלפי עיתונאים.
בפתיחת הפאנל ראיינה המנחה שרון כידון את דניאל סיריוטי, כתב “ישראל היום” באזור חיפה ולענייני ערבים, שהותקף בחודש שעבר באלימות בקריית אתא בידי חבורת צעירים שישבה ברחוב בעת שהגיע לבית משפחה של הרוגה בתאונת דרכים כדי לנסות לתאם שם ריאיון.
לחבורה, הוא סיפר, לא היה שום קשר למשפחת ההרוגה. לדבריו, הם הבחינו שעל הרכב שלו יש מדבקת "עיתונות", וכשיצא מהמכונית התגודדו סביבו. הם שאלו אותו אם הוא עיתונאי, וכשהשיב בחיוב, התחילו לקלל אותו. אמרו שכל העיתונאים בוגדים ושמאלנים. מיד אחר כך הם החלו להרביץ לו בפנים, ואחד מהם הוציא אולר וניסה לדקור אותו בבטן.
הכתב, שהצליח לגונן על עצמו, נדקר רק באצבע. לפתע הגיע למקום מישהו עם דוקרן, והחבורה צעקה לו שידקור את הכתב. למזלו של סיריוטי, עברו שם שני אנשים והצליחו לחלץ אותו ולהכניס אותו לרכבו כשהוא מדמם, חסר שש שיניים ונפוח.
הוא הגיע עצמאית לתחנת משטרת זבולון כדי להגיש תלונה, אך שם התמוטט ופונה באמבולנס לבית החולים רמב”ם בחיפה, ושם אובחן כי הוא סובל מזעזוע מוח קל ומחבלות משמעותיות בגופו. המשטרה אמנם פתחה בחקירה במטרה לאתר את התוקפים, אך לתדהמתו נודע לכתב כי אחד החשודים בתקיפתו הורשע כמה ימים קודם לכן במסגרת הסדר טיעון בהריגתו של אדם לפני כשמונה שנים בקרבת הזירה בה הותקף הוא עצמו. אותו תוקף קיבל חמש שנות מאסר.
מני אברהמי, מנכ”ל יפעת, הפנה בפאנל זרקור לתופעה המדאיגה של שיח אלים ומסית כלפי עיתונאים. הוא הציג את “מדד השנאה” כלפי העיתונאים ברשת (בטוויטר, פייסבוק, אינסטגרם, יוטיוב, פורומים וטוקבקים).
המדד המדובר, שנבדק בחודשים יוני-אוקטובר, מבוסס על מתודולוגיה שפותחה במיוחד עבור המחקר ביוזמת אגודת העיתונאים וחברת ויגו מקבוצת יפעת, שמתמחה במחקר ברשתות החברתיות באמצעות שילוב של כלי ניתוח אוטומטיים עם מחקר עומק אנושי. המדד בחן את היקף שיח השנאה כלפי כ—100 עיתונאים ואנשי תקשורת מובילים בישראל, גם בעמודים האישיים שלהם וגם בשיח הרחב ברשת.
במהלך חמשת חודשי המחקר נרשמו יותר מ-1.1 מיליון שיחות הקשורות לעיתונאים ברשתות החברתיות. מהן נוטרו יותר מ-72 אלף שיחות שתוכנן כלל ביטויי שנאה כלפי עיתונאים, המהוות כ-7% מכלל השיח. במהלך ארבעת החודשים הראשונים למחקר נרשמה עלייה עקבית וחדה בשיח השנאה, שהגיע לשיא בחודש הבחירות בספטמבר עם ירידה קלה באוקטובר.
לכל אורך המחקר התקיים שיח שנאה בהיקפים דומים משני צדי המתרס הפוליטי, ימין ושמאל. פרשיות אישיות בעלות אופי פוליטי הקפיצו את היקף שיח השנאה שהופנה לעיתונאים ברשת באופן משמעותי. במסגרת המדד נבחן היקף שיח השנאה כלפי כ—100 עיתונאים ואנשי תקשורת מובילים בישראל, גם בעמודים האישיים שלהם וגם בשיח הרחב ברשת.
נציב תלונות הציבור ברשות השנייה עו”ד דוד רגב, שישב אף הוא בפאנל, סיפר כי במהלך 2019\18 10,000 מכלל התלונות עסקו באמירות של מגישים, כשמאות מהן הכילו קללות ו”איחולים” מאיימים.
ג’ודי שלום ניר מוזס מרדיו 103 אף—אם סיפרה שהיא מקבלת מדי יום קללות, בהן "זקנה", "מוצצת", "תמותי", "אבוא לגמור אותך", "מזוינת", "תישרפי בגיהינום" ו"שרמוטה". שמעון ריקלין מערוץ 20 סיפר שכשהוא הולך ברחובות תל אביב, הוא סופג קללות ולפעמים גם דחיפות.
יו”ר חדשות 12 עו”ד תמי רווה אמרה, “סומנו עיתונאים ולא בכדי הוצמדה אבטחה לגיא פלג”, כתב המשפט של הערוץ. את ההחלטה על אבטחתו של פלג, שמסקר את חקירות ראש הממשלה, קיבל מנכ”ל חדשות 12 אבי וייס לאחר שפלג קיבל איומים על חייו. אגב, פלג, שעובד גם ברדיו ללא הפסקה, קיבל בכנס העיתונות את הפרס לתכנית האקטואליה הטובה ביותר ברדיו.
המושב על גילויי שנאה כלפי אנשי תקשורת בכנס אילת לעיתונות בשבוע שעבר. צילום רבקה יניב
שנאה ואלימות נגד עיתונאים בישראל היו תמיד. אלא שבעידן הנוכחי של הרשתות החברתיות הן התרחבו והחריפו, מה עוד שאת התופעה מובילים ומלבים אינטרסנטים, בהם פוליטיקאים, שמעוניינים למנוע פרסום כזה או אחר.
גם אני חוויתי במהלך עשרות שנות עיסוקי בעיתונות יותר מפעם אירועים מהסוג המדובר. באחד מהם לפני שנים היה מדובר בתושב אשדוד שהעירייה תבעה אותו בעקבות עבירת בנייה. המשפט התנהל במשך שנים כשלסירוגין הייתה ידו של אחד הצדדים על העליונה. אני סיקרתי את הנושא בהסתמך על הפרוטוקולים מבתי המשפט.
כל זמן שהנתבע סבר שהסיקור הציג אותו כאנדרדוג, הוא היה יותר ממרוצה. הוא נהג לטלפן אליי ולהחמיא לי. כמובן שהבהרתי לו שאיני צד בעניין ושאני מסקרת באופן אובייקטיבי את מה שמתרחש בין כותלי בתי המשפט בהסתמך על הפרוטוקולים.
כשפרסמתי שהעירייה זכתה במשפט ונגזר עליו להרוס את חריגות הבנייה, הוא הפך באחת את עורו. זה התחיל בטלפונים מטרידים עם רמזים מאיימים באישון לילה ממספרים לא מזוהים. בהמשך הוא כתב בדף הפייסבוק שלי “אשכנזייה מסריחה”. במקרה זה אפילו העובדה שאני נשואה לבן עדות המזרח לא עמדה לזכותי. בהמשך הוא כתב בדף הפייסבוק שלי שחבל שהנאצים לא גמרו אותי בתאי הגזים. ואני בכלל נולדתי שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה.
אף על פי שאני דור שני לפרטיזנים ניצולי שואה ושכמעט כל משפחתי הענפה בבלורוסיה נספתה בשואה, החלטתי שלא להגיב על דברי הבלע. אבל עשרות אחרים כתבו לו תגובות שגרמו לו לרדת עוד יותר לשפת ביבים. הגשתי עליו תלונה במשטרה, שלימים נסגרה, לתדהמתי, “מחוסר עניין לציבור”. ואני חשבתי לתומי שאיומים והתנכלות לעיתונאי יש בהם עניין לציבור ועניין ציבורי גם יחד.
