יש לי הרגל לכתוב כל שבוע טור, לשלוח אותו לדור גפני העורך כבר בתחילת השבוע ולהתחיל לחשוב על הטור הבא לקראת השבוע החדש שבא עלינו לטובה.
בשבוע שעבר חרגתי מהרגלי ולא כתבתי את הטור. היה לי תירוץ טוב, עברתי דירה. דור אמר שזה לא נורא שלא אפרסם טור שבוע אחד, אולי אפילו ההפך, זה יכול ליצור צמא לקראת הטור הבא. השתכנעתי. אבל השבוע של ההפסקה, עם כל השינויים שחלו אצלי, יצר אצלי יובש נוראי. היום כבר יום שני בערב, ורק עכשיו אני מתחילה לכתוב. איבדתי את ההרגל וקשה לחזור.
כמו כל אחד, אני בן אדם של הרגלים: לשתות קפה בבוקר, לעבוד על המחשב, לפגוש תלמידים ולקדם אותם, לחטוף שנת צהריים, לראות טלוויזיה בערב ועוד ועוד, כל אחד והרגליו. פתאום נלקחו ממני הטקסים שלי, ונשארתי חשופה בבית החדש. מקומה שנייה בווילה עברתי לקומה שישית. היו כאן רוחות עזות, היונים מגרגרות בחלון. איפה הציפורים הקטנות שהיו מסתתרות בין הענפים ומצייצות באוזניי?
יום אחרי שעברתי דירה חיברו לי את האינטרנט. זאת הייתה נחמה גדולה. חדר העבודה היה מוכן ומזומן כבר בהתחלה. הקרטונים המעצבנים נשארו בסלון. הזהות שלי כמשוררת ומנחת סדנאות כתיבה לא נפגעה. לא הייתי לבד במעבר, אחותי הצעירה ממני באה במיוחד מלונדון כדי לעזור לי לעבור דירה. היחסים שלנו מורכבים. חששתי מהאינטנסיביות של שבועיים ביחד. קשיי ההתארגנות, הקניות לבית החדש, בישולים וארוחות ביחד. בכלל, להיות ביחד כל הזמן. היה לי מה לחשוש, אבל לשמחתי זה עבר בשלום. שתינו כנראה התבגרנו, אנחנו כבר ילדות גדולות. אתמול היא טסה חזרה לאנגליה. היה קשה. עד שהתרגלנו זו לזו אנחנו נאלצות להיפרד. לא התראינו שנה. דיברנו בסקייפ במשך כל התקופה שלא התראינו, אבל קשה לשמור על יחסים בשלט רחוק. עכשיו אני אסירת תודה לה על עזרתה.
מעבר הדירה, כמו כל דבר, סיפק הזדמנויות לשינוי. אני, שמדברת על שינויים כל הזמן, מתקשה ליישם אותם בחיי. לכן זהו שיעור טוב לחיים, להפסיק להיאחז בהרגלים. כמובן שמיד נוצרים הרגלים חדשים, זה הטבע האנושי שאני ערה לו יותר עכשיו.
אני מתה על שגרה, אין כמו השגרה כדי לרפא את הפצעים המגלידים באור השמש. נוצרה לנו שגרה בשבועיים האלה כשאחותי הייתה אצלי. בישלנו ביחד, חיפשנו רהיטים ביחד, הסתובבנו באשדוד ובתל אביב, נפגשנו עם בני משפחה, מיצינו כל רגע ורגע. אחותי לא יכולה הייתה להירגע ממזג האוויר החם ורצה לים בכל רגע שיכלה. היא שלחה תמונות כשהיא מתרחצת בים לחברים בלונדון הקפואה עם אפס מעלות. הם לא הפסיקו לקנא…
נפרדנו יחד מבית ההורים. השארנו את הפסנתר המיותם בדירה הקודמת. זהו הפסנתר של אחותי שלא רציתי לקחת לדירה החדשה. קיבלתי את זה שאני לא מסוגלת לנגן עליו אף על פי שלמדתי שנים. השתחררתי סוף סוף מהעבר הרודף ומהרצון לרצות את כולם. זה הזמן שלי…
כמעט שכחתי לציין שנוסף לכל המבחנים שעבר הקשר עם אחותי, היו גם הטילים. בדיוק כשאחותי הגיעה מלונדון רעמו הטילים לפנות בוקר. קבלת פנים שכזאת. היות שאין ממ”ד בדירה החדשה התיידדנו עם השכנים הנחמדים, והשכנה ציונה הביאה לנו בצהריים שלמחרת קוסקוס אגדי — יתרונות של בית משותף.
מעבר דירה זה זמן של פרידות, מכל מיני סוגים. מאנשים שכבר לא רלוונטיים, שלוקחים אותי אחורה, זוללי אנרגיה למיניהם. לא היה לי אומץ להפסיק את הקשר. מעבר הדירה עשה לי בית ספר. זוהי הזדמנות פז להתחדשות. אני שומעת את עצמי חוזרת על עצמי, אבל זאת באמת החוויה שלי!
היעדר שליטה זה שם המשחק. אני לא יודעת בדיוק איפה נמצאים החפצים שלי, אין לי שליטה מוחלטת על חיי. למעשה, היה לי בלגן גם קודם, אבל הייתה לי אשליה של ביטחון ששום דבר לא יכול להשתנות. בחיים האמיתיים הכול יכול להשתנות בכל רגע נתון, וצריך ללכת עם זה! מעבר הדירה מחדד את התחושה הזאת שהכול נזיל, הכול אפשרי. שום דבר לא מוחלט, תמיד יש עוד אפשרות.
הקולות אחרים, רעשי הרקע אחרים. המציאות סביבי אחרת. גם אני משתנה, מתנהגת אחרת בסביבה חדשה. מבינה אנשים שחיים 50-40 שנה באותו בית. רק המחשבה על לארוז מוציאה אותם מדעתם. בשום קונסטלציה אחרת לא הייתי יוזמת את מעבר הדירה. ברגע שזה קרה לי הבנתי את הרווחים המשניים שלי מהעניין.
הוודאות היחידה הקיימת היא תחושת ה”אני”. איכשהו אני שולחת זרועות אל החפצים. אבל אסור לשכוח, אלה רק חפצים. אין מה להיאחז בהם. נסתלק מן העולם בלעדיהם. לא סתם אנשים מגיעים לדיור מוגן עם שקית ניילון אחת. משירים מעליהם את הנוצות הצבעוניות, נשארים עם תרופות, מסרק, ארנק, משקפיים, בקבוק מיץ, זה הכול.
אני מרהטת בית, מקיפה את עצמי בחפצים נעימים. שיהיה בינתיים נעים, בלי לשכוח שזאת אשליה. אני רוצה סביבה נעימה אך מודעת לזמניותה — זמניות החיים.
בונה לי הרגלים חדשים, עוד מעט אשכח שעברתי דירה, אחגוג את קיומי ואחבק את השקט במרפסת המשקיפה אל הים. הנה, אני יושבת בחדר העבודה וכותבת טור!
