מערכת היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל היא מורכבת, רגשית, רבת פנים, משתנה עם הזמן וטעונה היסטורית, פוליטית, דתית, כלכלית וחברתית, והמכשולים בדרך לדו קיום בכבוד ובשלום הם גדולים.
מערכת היחסים המדוברת מתקיימת בשלוש רמות, לא בהכרח חופפות: רמת המדינה, רמת החברה והרמה הבינאישית. בעוד שברמת המדינה ניתן להבחין בבירור באי הסכמות מהותיות בין יהודים לערבים, ברמת החברה — ויותר מכך, ברמה הבינאישית היומיומית — היחסים פחות מתוחים, ובתחומים מסוימים הם חיוביים ממש, כפי שאני עצמי חוויתי בעבר, מה שנותן תקווה שביום מן הימים יחיו בישראל האזרחים היהודים והערבים בדו קיום אמיתי.
את האוכלוסייה הערבית הכרתי מקרוב עוד בילדותי, בשנות ה—50 של המאה הקודמת, כשהתגוררנו בשכונת גבעת עלייה (שמו המעוברת של כפר דייגים שהקימו מהגרים ערבים מהיישוב ג’יבלייה שברצועת עזה), שממוקמת בדרום יפו על גבול בת ים ונכללת בתחומה של עיריית תל אביב-יפו. זו הייתה שכונה מעורבת שגרו בה יהודים וערבים, מוסלמים ונוצרים, ביחסי שכנות מצוינים ומכבדים.
אנחנו הילדים, היהודים והערבים, למדנו אמנם במערכות חינוך נפרדות, אבל אחרי הלימודים שיחקנו יחד בשכונה וביקרנו אלה בבתיהם של אלה ולהפך. ורובינו, יהודים וערבים, ילדים ומבוגרים, דיברנו הן עברית והן ערבית.
היו אלה ימי משטר הצנע, שבמסגרתו נקבעו הקצבות מזון וביגוד שהונפקו לכל אזרח באמצעות תלושים ובאופן שהבטיח צורכי יסוד לכולם. אימי, שנרתמה לעזרת אבי, שהיה עובד ציבור, בפרנסת המשפחה הקימה לול עופות לביצים ובשר שאותם שיווקה דרך תנובה. את השכלתה בתחום היא קיבלה כשהייתה בבלורוסיה, ארץ הולדתה, בהכשרה בגרעין של תנועת השומר הצעיר, שהיה מיועד לעלות לארץ בטרם הקמתה ובסופו של דבר נתקע בגלל פריצת מלחמת העולם השנייה.
היא הצטרפה לפרטיזנים, ושם מימשה את ההכשרה הנוספת שקיבלה בגרעין והוציאה לפועל הפעלת נשק וחומרי נפץ. נוסף לעופות, גידלה אימי גם ארנבות ואותן מכרה לשכנים הערבים בשיטת סחר חליפין, שכן תמורתן היא קיבלה מהערבים ירקות, פירות שגידלו וחלב שהפיקו מהרפתות הקטנות שלהם. במהלך הזמן היא השתכללה ומכרה להם גם גולש ארנבות שבישלה וכן כובעים וכפפות לחורף שתפרה מעור הארנבות שעיבדה, שהיה להם ביקוש רב גם בקרב תושבי הסביבה האחרים.
בתיכון קריית חיים למדו איתנו בכיתה תלמידים רבים מעכו, מאחר שלא היה עדיין בעכו תיכון עיוני, ובהם ערבים, מוסלמים ונוצרים. היינו כיתה מלוכדת מאוד מבחינה חברתית, ופעמים רבות התארחתי בבתיהם של חבריי הערבים בעכו וגם אירחתי אותם בבית הוריי בקריית ביאליק.
באמצע שנות ה—60 של המאה הקודמת, כשהייתי סטודנטית בסמינר הקיבוצים אורנים למורים בטבעון, התבקשתי על ידי מחנך הכיתה, הסופר חנן שדמי, לסייע במקצוע לשון עברית לסטודנט ערבי מוסלמי בן גילי וכיתתי, בן אחד הכפרים בוואדי ערה.
במהלך הזמן הכרתי את החמולה שלו והתוודעתי לחגי המוסלמים, ובמהלכם נהגתי לא פעם להתארח בבית הוריו, ולעיתים גם הוריי התלוו אליי. גם הוא ערך ביקורי גומלין בבית הוריי והתוודע לחגי היהודים. לימים הוא היה למנהל בית הספר היסודי בכפרו ולאחר שסיים תואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שבה עבר להתגורר, היה לפסיכולוג חינוכי מוערך ומצליח.
השאיפה לדו קיום ולשוויון בין אזרחים יהודים מלווה את החברה הישראלית שנים רבות, והיא הביאה בין השאר להקמת עמותת בית הגפן בחיפה, שהיא מרכז ערבי—יהודי לתרבות חברה נוער וספורט, להקמת מרכז ערבי—יהודי לשלום בקיבוץ גבעת חביבה ולהקמת “נווה שלום” — יישוב יהודי—ערבי שחבריו בחרו להקים קהילה משותפת ולחיות בה מתוך קיום דיאלוג מתמיד שמאפשר לכל צד לבטא את זהותו המלאה דרך פעולות חינוכיות ולקדם את ההבנה והשלום בין שני העמים.
על אף היחסים הנוכחיים המתוחים הקיימים בימים אלו בין שני המגזרים, מבליחים מתוכם מדי פעם סיפורים חיוביים שמתפרסמים באמצעי התקשורת ומוכיחים שיהודים וערבים יודעים גם לחיות יחד והיחסים ביניהם ניתנים לשיקום.
סיפור אחד כזה התפרסם בתקופת מערכת הבחירות בספטמבר האחרון, שכללה לעיתים הסתה ושיסוע של המגזר היהודי והערבי זה בזה.
24 שעות לפני פתיחת הקלפיות התבצעה שרשרת ניתוחי השתלות שבה היו מעורבים שני גברים יהודים ושתי נשים ערביות והצילה את חיי שניים מהם. גבר מיישוב דתי קהילתי התכוון לתרום כליה באופן אלטרואיסטי לגבר אחר שאותו לא הכיר לפני כן אלא שנמצא בבדיקות כלא מתאים לו כתורם. ערבייה שהתכוונה לתרום כליה לגיסתה נמצאה גם היא תורמת שאינה מתאימה לה. הארבעה נענו להצעת בית החולים רמב”ם בחיפה לבצע “שרשרת השתלות“, שבה התורמת הערבייה תרמה את כלייתה לגבר היהודי, והתורם היהודי תרם את כלייתו לערבייה.
במקרים לא מעטים במהלך ההיסטוריה הצליחו עמים לשקם יחסי איבה של שנים. דוגמה לכך היא דרום אפריקה, שהייתה מדינת אפרטהייד, שבה עליונות הלבנים על השחורים נראתה כעובדה מוגמרת ובלתי ניתנת לשינוי והפכה בהנהגת הנשיא נלסון מנדלה למקור להשראה איך להתמודד עם משקעי עוינות של חברה שסועה וגזענית ולבחור בסליחה במקום בנקמה.
