הסתכלתי על ההמון המוסת שקילל וגידף את שומרי החוק של המדינה, שפשפתי את עיניי כמו חייזר שנקלע לעולם חדש. צבטתי את עצמי להיות בטוחה שזו מציאות ולא חלום בלהות. זה נראה כמו סרט גרוע של זומבים עם עיניים מהופנטות, ללא היגיון ומחשבה, באים לטרוף את כל מה שלא בדמותו ובצלמו של ביבי. אכולי שנאה ורצון לחסל את כל מי שרוצה שהאיש הזה יעמוד למשפט על ההאשמות שעומדות נגדו.
כמה שנאה יכולה להיות אצל קומץ אנשים נגד אלה שמתפקידם להגן על הציבור, לחקור ולהעמיד לדין את מי שחשוד בלקיחת שוחד. אבל מה לי להלין נגד כמה מאות אנשים מוסתים. כשאנשים כמו דוד אמסלם צועקים את זה יום ולילה, בכל תחנה אפשרית, שתפרו תיק לביבי.
מאות עדים, שוטרים, מאות פרקליטים, כל העיתונאים וערוצי התקשורת חברו לשמאלנים. נגד ביבי הטהור והצח.
אמסלם מעז לעשות מה שראשי המאפיה כנראה לא היו עושים — לסמן שמית את אלה שהם שומרי הסף של החוק והדמוקרטיה במדינה. הכוונת החיצים על פי ציון שמם המפורש היא למעשה התרת דמם. זהו לינץ’. ושתיקתם הבלתי נסלחת של כל אלה המכונים גוש הימין, שהם יראי שמיים שאיבדו את האלוהים בדרכם לשלטון. אחראים בעיניי לשלומם של כל אלה ששמם הוזכר ודמם הותר לידי המון נוטף שנאה.
ביבי הוא לא המדינה. הוא היה רוצה להיות לואי ה-14 שאמר את המשפט הידוע, “המדינה זה אני”. אבל מחצית העם חושב שהוא לא.
ביבי הוא אולי קוסם או מכשף, מאחז עיניים, אבל לא מצליח לעבוד על כולם. הוא מתהדר שפעל למען המדינה, נלחם ונפצע בה. אבל יש כאן הרבה אנשים טובים שתרמו למדינה והקריבו למענה, אז כשמקללים את אמנון אברמוביץ’ ומאחלים לו להישרף או כשהבן של ביבי מגחך על המראה שלו, ואף אחד מאותם מצקצקי לשון, גוש הימין הכאילו פטריוטי, לא פוצה פה, זה מראה את פרצופם האמיתי. כשהם באים לחפש מלוכה ובידם נשארות רק האתונות. בי זה מעורר בחילה. לאהוב את המדינה זה לא מקביל לאהבה לביבי, אלא להביע אהבה לאזרחים שבה.
גדול שחקני הפוקר כרגע הוא ליברמן. אין לו רצף או רביעיית אסים משלו, אבל יש לו את הקלפים המשלימים ללקיחת הקופה על ידי כל אחד מהצדדים. כבר שנה שלמה המדינה משותקת. אין תקציבים, השרים בממשלת מעבר, מקבלים החלטות רק כדי להאדיר את שמם מול הבוחרים הפוטנציאלים שלהם בבחירות הבאות.
כל מה שקורה כרגע במדינה זו אחיזת עיניים. יהיו בחירות נוספות? זו השאלה שמעסיקה את כל הכתבים הפוליטיים. כל מי שפוגש את אילן ברחוב שואל אותו כאילו הוא יודע משהו שהם לא. תאמינו לי, רק אחד יודע מה יהיה, וזה ליברמן. יותר נכון, הכול תלוי בתוצאות הסקרים של ליברמן. אם כדאי לו ללכת לעוד מערכה ולהגדיל את כוחו או להצטרף לממשל ימין עם החרדים. הוא למד להיות מאחז עיניים ולעסוק בקסמים מהמורה ביבי. ליברמן שולף שפנים מהכובע, כל פעם שפן חדש. הוא מזמין לבמה פעם את גנץ ופעם את ביבי.
הוא יודע ששום שפן לא יעזור לו מול מצביעיו הימנים אם יֵשב עם שמאלנים. אז הוא ממשיך. תמיד יהיה לו יותר קל להסביר שכדי להציל את הימין התפשר עם החרדים. כי להסביר ישיבה בממשלה חילונית עם מרצ וערבים זה משהו שהוא לא יכול למכור. תזכרו טוב, מילה של ליברמן זו מילה. רק כדאי לבדוק אם היא לא כתובה בכתב סתרים.
לסרי נואם בנאפולי עם קבלת הפרס. צילום: INFO/RAC
הפעם אני חייבת לסיים בנימה חיובית. הפרס לאיכות הסביבה, פרס איסטנבול, ניתן לאשדוד על היותה עיר שמתקדמת בנושא השמירה על הסביבה, בשילוב בין העירוניות המודרנית ושמירה על הים. חשוב לציין, הפרס הוכיח שלמרות התחושה שכל העולם נגדנו, אז ישנם תחומים שבהם הנושא הוא המהות, איכות הסביבה ולא פוליטיקה ישראלית כללית.
בעיניי זו גם הצלחה בתפיסת עולם. שהמאבק לשמירת כדור הארץ היא לטובת כלל בני האדם ולא גחמה של שמאלנים. אז כדאי מאוד לחשוב על מיחזור, הפסקת שימוש במוצרים מזהמים. אני מנצלת את הבמה לפנות לכל התושבים: הפסיקו שימוש בכלים חד פעמיים. גם אלו שמנסים לשמור את קדושת השבת בחיסכון בצבירת כלים מלוכלכים. חִשבו שאלוהים, שברא את העולם בשישה ימים, שציווה על השבת כיום מנוחה, לא היה מעוניין שיום המנוחה יהרוס את העולם שברא בעבודה קשה.
