בפרסום אומלל כתב אריה דרעי לליברמן: “דרשת למעלה משני מיליארד שקלים לעולי חבר העמים שלא עובדים ולא משלמים מיסים”. בהמשך תיקן ל”פנסיונרים מחבר העמים שלא עובדים ולא משלמים מיסים”.
לפני הכול, בואו נדבר על עובדות. כ-190 אלף עולי ברית המועצות לשעבר החיים בישראל לא זכאים לפנסיה או בעלי חיסכון פנסיוני קטן. מדובר על עולים שבעלייתם ארצה נשללה מהם הזכאות לפנסיה שנצברה בארץ מוצאם, רבים מהם נקלטו בשוק התעסוקה הישראלי בעבודות בשכר נמוך (שמירה וניקיון) והועסקו תחת חברות קבלן ללא תנאים סוציאליים.
רק בשנת 2008 נחקק בישראל חוק פנסיה חובה, אבל בשבילם זה היה כבר מאוחר מדי. אם כבר לדבר בסטריאוטיפים, העלייה “הרוסית”, כפי שהיא מכונה, מאופיינת באחוזי השתלבות גבוהים בכוח העבודה. על פי מחקר של עופר גור, קרנית פלוג וניצה קסיר, גל העלייה מברית המועצות הביא לכך שכוח העבודה במדינת ישראל הוא מהמשכילים ביותר בעולם, אך פחות ממחצית מהעולים בעלי השכלה גבוהה עובדים בתחום השכלתם.
משבר הפנסיה של העולים הוותיקים עולה כבר כמה שנים לסדר היום, והוא הולך ומחריף עם התבגרותה של החברה. הוא הוצב כאולטימטום למפלגת ישראל ביתנו, מה שהצליח בשנת 2016 להוציא מליברמן הבטחה שמשבר זה ייפתר בתוך כשנתיים. לא ברור עדיין מאין יבוא הכסף ועל חשבון מה, אך הדיון נסוב על ה”איך” ולא על “האם בכלל”.
דרעי צודק. השיסוי שעורך אביגדור ליברמן הוא חמור וזורע שנאה. בחודש האחרון אמר ליברמן על רקע ביקורו של האדמו"ר מסאטמר בארץ כי “שיתוף הפעולה האמיתי בכנסת הוא בין ח”כים ערבים לח”כים חרדים, זו קואליציה אנטי ציונית שמשחקת בשני הגושים”, ובכך הכפיש ליברמן שני מגזרים שלמים המרכיבים ביחד קרוב ל—40% מן האוכלוסייה.
מתחת לשיח הפוליטיקאים המתלהם עומדים אנשים. אנשים שתורמים ועובדים, אנשים שמדברים באידיאולוגיות שונות, אך רחוקים מן הדימויים הדמוניים של הפוליטיקאים. הכאוס הפוליטי נמשך, ונכון לעכשיו לא נראה מוצא אחר חוץ מהליכה לבחירות שלישיות, שגם הן לא מביאות איתן בשורה חדשה. אז מה אפשר לעשות? לעמוד בסולידריות. להתקומם נגד כל פוליטיקאי שמכליל ומסית עם עובדות לא נכונות, ולא משנה מאיזה מחנה פוליטי הוא מגיע. לחשוב על מדינת ישראל כגוף אחד ולכאוב כשמכאיבים לאחד האיברים האחרים.
