תמיד אהבתי לראות את שקיעת השמש. בכל הזדמנות הגעתי במיוחד לחוף הים כדי להתבונן בשקיעה. זה אף פעם לא משעמם. כל שקיעה שונה מקודמתה. כל שקיעה והקצב שלה, הצבעים שלה והעיתוי המיוחד שלה.
ההתמכרות שלי לשקיעות היא ההתמכרות לרגע הזה, שלא יחזור לעולם. החד פעמיות של הרגע הזה, גם אם הוא לא רגע מושלם, מדברת אליי. כן, יש שקיעות לא יפות… אז מה? זאת השקיעה שמתרחשת עכשיו, וזה מה שחשוב. ברור שכיף להתענג על שקיעה נפלאה שממלאת לנו את הלב, אבל האהבה לשקיעות היא ללא תנאים.
ההתבוננות בשקיעה היא סוג של תפילה חילונית, הכרת תודה לאלוהים או לכוח עליון אחר על מלאכת הבריאה, על המתנה הנפלאה שנקראת שקיעה. יש כאלה שיתווכחו איתי ויאמרו: “אין דבר יותר יפה מזריחה”. אני לא מתווכחת, פשוט לא מסוגלת לקום מוקדם בבוקר, אז לא יודעת. יותר מעניינת אותי התופעה של גוויעת היום מהתגלותו. זאת לא תחרות מה יותר יפה, אלא מה מדבר אליי. אני מכבדת את יופי הזריחה, אך לצערי הוא לא שייך לחיי.
מהבית החדש שלי אפשר לראות את השקיעה מהמרפסת וגם מחדר העבודה. זו זכות גדולה עבורי. זה כנראה לא מקרי. השקיעה הייתה שם תמיד, ואני הייתי צריכה להתאמץ ללכוד אותה. עכשיו היא ממוקמת באופן מושלם, שקיעה ורודה בחלוני.
לא פעם פספסתי אותה. בדרך אל הים התעכבתי, והנה היא נעלמה. היו שנים של פולחן שקיעות, התחקיתי אחר הרגע הנפלא הזה שבו היום נאסף אל תוך עצמו. משהו נגמר עכשיו, ומשהו חדש מתחיל. משהו בלתי ניתן להגדרה, מסתורין בפעולה.
דווקא במעלות שבגליל המערבי, שם התבודדתי כדי לכתוב את ספרי הראשון “אור על פני תהום”, קיבלתי השראה לכתיבת השיר “מות-היום”.
מות-היום
הצמרות שקטות עכשיו כל כך
ושיירה עולה לה לאיטה
באופק מתנשקים עצים עם ים
אפשר לשמוע צעקות של כרך
אור בהיר הולך ומתפוגג
היום אוסף את כוחותיו האחרונים
וענפים דקים-דקים יודעים פתאום
שזה הזמן לבכות על מות היום.
אז, לפני 30 שנה, הייתי בן אדם עצוב יותר, והשקיעה הייתה מדכדכת. זה היה סוג של פרידה. התחברתי עם האובדן. עם הרגע הבלתי נמנע, שבו אין לנו שליטה על המתרחש, והתפאורה סביבנו משתנה, בבת אחת.
בספר השני “עכשיו כשאלוהים מזיע” מופיע מחזור שירים: “אבירי הרוח” ש”נשארים באזור הדמדומים”. מדובר על יצורים מסתוריים שרק אני רואה. הנה כמה קטעים מתוך “אבירי הרוח”:
אבירי הרוח
שורקים באוזני
שריקות עזות.
ממלאים אותי אהבה.
מסתתרים מאור השמש,
אתם שולחים אלי,
עיגולי אור זעירים.
אנצור אותם.
קטע נוסף שמתייחס לתקופה שחייתי בפריז והסתובבתי על יד נהר הסיינה:
כל נשמתכם בכתם הפז הזעיר
על חלוני.
פעם ראיתי אותו על הסיינה
בערב יום הכיפורים.
עכשיו הוא כאן, הרחק מהכנסיות
היפיפיות וריחם המשכר של נרות הקטורת.
אהבתכם מסייעת לי לעבור אל היום הבא.
בניגוד לשיר הקודם: “מות היום” אצל אבירי הרוח אין עצב, יש מקום לאהבה.
וזה השיר החותם את המחזור:
לפנות ערב, כאשר הרעד הפנימי הולך ומתגבר
נוכחותכם נחוצה ביותר.
אנא,
עיקרו עוד גוש קרח
מתוך ליבי.
מפוייסים נלך על שפת הים.
לא רק שאין כאן רצון להתאבל על היום שעבר, אלא שיש בכוחה של השעה הזאת למוסס את החלקים האטומים שבתוכנו לקראת פיוס עם העולם. אבירי הרוח הם שגרירים נפלאים של היקום, המופיעים בשעת הדמדומים… זאת לא סתם עוד שקיעה! זאת שעת רצון שבה נפתחות האפשרויות לקיום רוחני ופיזי כאחד תוך כדי הבטחה לעתיד טוב יותר.
בספרי החמישי “אנטומיה של לב שלם” חוזרת ההתבוננות הריאליסטית בשקיעה. מתוך המחזור: “מלאכת השקיעה”:
1.
כמה מלכויות
יש בשמש אחת
של אוגוסט
בחוף אשדוד?
השמש מפהקת
בינות לעננים
נסתרת
מציצה
ושוב נשאבת
אל מלאכת השקיעה.
בשיר 2 יש התייחסות אל עצמי לאור השקיעה הדועך. פעם שלחתי את השיר הזה בהודעה למישהו, וזה הגיע בטעות למישהו זר. הוא מיהר להתקשר אליי ולשאול אם אני בסדר בגלל שנבהל מהמילים “והשקיעה הזאת… הולכת ודועכת”. כוחן של מילים!
2.
נימים ועוד נימים
שרועים לתאווה
הים הזה והחופים
פרושים בענווה
עם בוא הסרטנים
אני רכה
אני ביצה נשפכת
והשקיעה הזאת
יותר מכל שקיעה
הולכת ודועכת.
בשיר 4 אני מתייחסת למעשה הכתיבה לאור השקיעה. השיר נכתב בחוף י”א:
4.
הגבעות הנמוכות
שעל החוף
לא יודעות
להעריך שקיעות.
מכוסות בשיחים צהבהבים
הן ניצבות אל מול הים
לא מניחות לשום שקיעה
לרגש אותן.
ורק אני עוברת פה
כל ערב
מתייצבת על החוף
יושבת וכותבת
עד אינסוף.
ובספר האחרון שלי “עד הקיץ הבא”, הרואה אור בימים אלה, מתוארות השעות שאחרי השקיעה בערב שבת. השיר נכתב על יד מסעדת החוף.
•
צֶבַע הַמַּיִם מִשְׁתַּנֶּה
כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַזְּמַן
לַאֲרוּחַת שַׁבָּת
מַחְשִׁיךְ
הַטַּיֶּלֶת מִתְרוֹקֶנֶת לְאַט
שְׁנֵי יְלָדִים
מַמְשִׁיכִים לְשַׂחֵק עִם אַבָּא
כַּדּוּרֶגֶל עַל הַחוֹל
חֲבוּרַת גּוֹלְשִׁים חֲצִי עֲרֻמִּים
מִתְבַּדְּחִים
שְׁנֵי זוּגוֹת מְבֻגָּרִים
מְגַלְגְּלִים שִׂיחָה
תִּינוֹק מְגַרְגֵּר
מִתּוֹךְ שִׂמְחָה
רוֹצָה הַבַּיְתָה
נִהְיָה לִי קַר
מֵאֲחוֹרַי
הַיָּם נִשְׁאַר
שָׁקֵט וּמְפֻיָּס
מוּאָר.
בספר “הנסיך הקטן” (מאת אנטואן דה סנט אכזופרי, תרגום: אריה לרנר, הפרק השישי, פרויקט בן יהודה) נאמר: “יפה שקיעת השמש ללב עצוב”. הנסיך הקטן מצליח לראות 44 שקיעות רצופות על כוכבו בהזיזו את כסאו. “אתה יודע… טוב לראות את שקיעות השמש כשהינך עצוב מאוד”, אמר הנסיך הקטן, “ובכן היית עצוב מאוד באותו יום בו ראית 44 שקיעות?” שאלתי אותו, “אולם הנסיך הקטן החריש ולא השיבני דבר”.
הנסיך הקטן. מתוך ויקיפדיה
הקשר בין עצב לשקיעה הוא טבעי, אבל אפשר לוותר עליו. יש משהו נוגה בשקיעה, אבל יש בה גם שמחת ההתחדשות לקראת היום הבא, שגם בו תהיה שקיעה, מן הסתם. אז אל תפספסו את השקיעה! השקיעה חופשית!
