שתי דמויות שעליהן כתבתי לאחרונה, הגננת לבנה אביר, שנבחרה בידי משרד החינוך כאשת חינוך מובילה, וד”ר רבקה פנקס, רופאת הילדים הראשונה באשדוד, שהלכה בשבוע שעבר לעולמה, החזירו אותי לתקופה שבה הגענו אני, בעלי ובתי הבכורה, שהייתה בת שנתיים, מקיבוץ בית השיטה לאשדוד.
זה היה ב-1970, שנתיים אחרי שאשדוד הוכרזה כעיר. הסיבות שבחרנו להעתיק את חיינו לאשדוד היו פרוזאיות: מצאנו בה עבודה, יכולנו לעמוד מבחינה כלכלית במחירי שכר הדירה ומשום שהעיר מוקמה לחוף הים, כור מחצבתו של בעלי, שהוא איש ים מגיל 12.
עזיבת הקיבוץ, שמבחינות רבות היה חממה, לא הייתה פשוטה כלל, אלא שלמזלנו הטוב נקרו בדרכנו כבר מההתחלה מי שסייעו בקליטתנו בהתנדבות בלתי רשמית, אישית, חמה ותומכ,ת ולהם שמורה גם היום פינה חמה בלבי.
אשדוד הייתה באותם ימים עיר שבה עולים שהגיעו לא מכבר קלטו את מי שהגיעו זה מקרוב, מהתפוצות או מיישובים ברחבי המדינה. אף על פי שהעיר כבר מנתה כמה עשרות אלפי תושבים עדיין שררה בה אווירה משפחתית, כשרבים מהתושבים אותם אנחנו מכנים עד היום ותיקי העיר, הכירו אישית אלה את אלה.
שכרנו דירה קטנה בבית שסכר את רחוב סיני ברובע א’ בואכה רובע ב’. למעט מספר מועט של זוגות צעירים, היו השכנים עולים מרומניה, הונגריה ומרוקו בגילים של הורינו והתנהגו אלינו ברוח הורית. המטפלת של בתנו (עד שנכנסה לגן של אסתר דרור המיתולוגית, שבה החלה אז הגננת אביר את דרכה המקצועית כסייעת של דרור) הייתה שכנה מעט מבוגרת מאיתנו שגרה מעלינו, והיה לה בן בגילה של בתנו. חמותה של המטפלת, שהייתה הסבתא וגרה בדלת שמולם, “אימצה” גם אותנו.
בני זוג אחר בגיל של הורינו, שגר בכניסה הסמוכה לזו שלנו והייתה לו מסעדת פועלים באזור התעשייה, צ’יפרו אותנו מדי פעם במטעמיהם. בתם היחידה בת העשרה שימשה בייביסיטר קבועה של בתנו. לבעלים של המכולת השכונתית, שהייתה במרכזון המסחרי מתחת לאולם “השושנים” והוביל אליו שביל מביתנו, שילמתי בימי שישי את החוב שנרשם ושצברנו בקניות שערכנו במהלך השבוע.
בפעוטון בקיבוץ היו צמודים אל ההורים והילדים מטפלת מקצועית ורופא משפחה, שהיו חברי הקיבוץ ויכולנו לפנות אליהם בכל עניין ובכל עת. נכון שמחד הם העניקו לנו ביטחון, אך מאידך מנעו מאיתנו במידה מסוימת צבירת ניסיון בהתמודדות עם בעיות יום—יומיות.
לכן מצאתי את עצמי לא פעם בין היתר מתקשה להתמודד עם בעיות הקשורות בבריאותה של בתי. זה גרם לכך שהתייצבתי חדשים לבקרים אצל ד”ר פנקס ז”ל במרפאת קופת החולים כללית ברובע א’. הד”ר, יש לציין, הייתה מקצוענית, סבלנית ואנושית ובהחלט נמנתה עם אלה שהקלו על קליטתנו בעיר.
באחת הפעמים, בעודי במקלחת, הרימה בתי את הווילון של ארון המטבח התחתון ושתתה בקבוק שמן שהיה כבר בתחילת שימושו. רצתי מבוהלת לד”ר פנקס, אך היא הרגיעה אותי באומרה, “מקסימום היא תקיא”. זה לא קרה. בפעם אחרת רצתי למרפאה לאחר שבתי אכלה כק”ג בננות בעודה יושבת מתחת לשולחן בפינת האוכל שהיה מכוסה במפה ארוכה שהסתירה את כיעורו וגם אותה. גם אז ד”ר פנקס הרגיעה אותי באמרה, “מקסימום היא תסבול מעצירות, ואז נטפל בזה”. וגם זה לא קרה.
כשהתנצלתי בפניה שאני מגזימה בפניותיי למרפאה, היא אמרה לי שזה בסדר גמור ושתפקידה הוא להיענות לפניות של הורים וילדים ואף החמיאה לי שאני “אימא טובה מאוד”.
כשבני השני היה כבן שבועיים, הוא בכה במשך שלושה ימים ברציפות. מאחר שלא הצלחנו לאתר את הסיבה לכך רצתי איתו כשאני מודאגת מאוד לד”ר פנקס. כשהיא החלה לבדוק אותו, היא הפנתה את תשומת לבי לראשו רוחש הכינים. כך אגב גם גיליתי שמקור הכינים היה בעצם בראשה של בתנו שנדבקה בהם בגן. מאחר שבאותה תקופה טיפלו עדיין בהדברת כינים בתמהיל שכלל שליש מכל נוזל: שמן, חומץ ונפט, מה שלא התאים לטיפול בתינוק, ציידה אותי ד”ר פנקס במרשם, ולפיו רקחו עבורנו תמהיל של חומרים רפואיים עדינים שמתאימים לטיפול בראשו של תינוק. לקח לנו כמה ימים להיפטר מהכינים שלו.
מי שעוד סייעו בקליטתי באשדוד היו המשפחות של תלמידיי הראשונים בעיר, בני המחזור הראשון של בית הספר הראל ברובע ו’, שהייתי בין מייסדיו. ההורים היו מבוגרים ממני ובין היתר לימדו אותי לבשל, שמרו על בתי והכי חשוב שיתפו פעולה איתי ועם בית הספר בכל הנוגע לילדיהם.
אז מה הפלא שאחרי חוויות חיוביות מעין אלה אני אוהבת את העיר בנימי נפשי?
