תהליכים היסטוריים גדולים קורים מדי פעם. ישנם כאלה שמשפיעים על כל האנושות מיידית, וישנם כאלה שרק הזמן יוכיח את השפעתם. השאיפה צריכה להיות ברצון לקחת חלק פעיל. זו יכולה להיות מחאה, שכל אחד חשוב כדי להיות המון רב, וזו עשויה להיות גם ההליכה להצביע כדי לקחת חלק בהחלפת שלטון לא רצוי.
כל אחד מאיתנו הוא פסיק בתהליך. כל אחת מאיתנו זו חוליה חשובה בשרשרת. גם אם שמנו לא יירשם באותיות זהב בספרי ההיסטוריה, עדיין נהיה חלק מהתהליך ולא סטטיסטים שהחיים עוברים על ידם.
כסטטיסטית שלא הייתה לה שום השפעה על המאורעות, נכחתי באולם הגדול של האיחוד האירופי, בשטרסבורג, בנובמבר 1989, כשקנצלר גרמניה הלמוט קול נאם על שחרור גרמניה המזרחית, ביום נפילת חומות ברלין. התרגשתי עד דמעות. בלי להבין את השפה הרגשתי שאני נמצאת בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון, עדה לאחד האירועים ההיסטוריים הגדולים של המאה ה—20. ואפילו שלא שברתי אף לבנה בחומה, הרגשתי חלק משינוי היסטורי.
השבוע לפני 58 שנים עליתי עם הוריי לארץ באונייה “תאודור הרצל”. הייתי בת 4 בלי יכולת להבין את ההתרגשות מהשינוי העצום שעשו הוריי. לעזוב בית במדינה מושלגת היישר לחום באמצע ינואר. ברור שהם בכו מדי פעם על סיר הבשר שברומניה, אבל זיכרון השואה, האירוע ההיסטורי המשמעותי ביותר לאנושות, בכל מה שכרוך בזוועות של רצח עם, היה חרוט בהם. תהליך היסטורי שהם היו מוותרים עליו אם היתה להם אפשרות בחירה.
לי כילדה שהכתה שורשים באדמה הזו, הייתה אפשרות בחירה. אני מיד ויתרתי על העבר הגלותי. נהייתי חלק מהחברה הישראלית על כל גווניה. באשדוד היא בהחלט הייתה מגוונת. בחרתי באידיאולוגיה פוליטית, שמאלית יותר ממפא”י של אז. הלכתי לתנועת נוער, עיצבתי את התרבותיות שלי, ועל פי אמונתי ממשיכה בה עד היום.
“אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. כי לא חלום הוא” — ממילות השיר “שיר לשלום”. החיים שלנו וההתנהלות שלנו קובעים אם אנחנו מקבלים את הכול כמו שהוא ומובלים או שאנחנו נאבקים לשינוי מציאות. הרבה מאבקים ורעיונות לא ידועים לנו כי את ההיסטוריה כותבים המנצחים. ואני חוזרת על עצמי הרבה בעניין שיש לנו אפשרויות בחירה. להיות מובילים או מובלים, לבחור לקחת חלק בשינויים מתוך אמונה ורצון או לתת לחיים לעבור לידינו.
אז בניגוד לאירועים שבהם מצאתי את עצמי במקרה, השבוע הרגשתי שמשהו היסטורי קורה. ניצתת תקווה להחזיר עטרה ליושנה. להחזיר את השמאל לתודעת הציבור הישראלי. כשאני מאמינה במשהו, אני מתגייסת בכל כוחי למימוש המטרה.
ואני מדברת כמובן על ההליכה המשותפת בבחירות של מרצ, המפלגה שלי, עם העבודה. בתוך ההתרגשות היו לי גם רגעי חמיצות. כיון שהשמאלנים שכחו מה זה להיות שמאלנים, כל הדיונים וההתקפות היו בנושאים פרסונליים. צר לי אבל לא נוטשים מחנה ואמונה בגלל עניינים של מיקום ברשימה. זה צריך להיות כמו המוסקטרים, “אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד”.
אם נשארים רק עם החצי השני של המנטרה, זה לא שמאל, רק פולחן אישיות. אני יודעת שבתקופה שלנו — כשהרב תרבותיות היא לא פסיפס של הרבה צבעים, אלא מחול חרבות כוחני — כל מפלגה צריכה להיראות כמו המעגל של דן שילון.
אסור גם לשכוח את כוחה של התקשורת בהאדרת אנשים. דעות ומעשים לא מביאים רייטינג, הכפשות ודו קרב זה יותר מעניין. ממה שראיתי ושמעתי בשבוע האחרון הבנתי שהשמאל האידיאולוגי, שמאמין בחברה צודקת ושוויונית, עוסק בפולחן אישיות.
הבועה התל—אביבית עסקה רק בשם סתיו שפיר. לא באידיאולוגיה, אג’נדה או עניינים עקרוניים, רק בדמותה. אין לי דבר נגדה, אבל מעולם לא עזבתי את המחנה הפוליטי שלי בגלל מיקום לא מתאים של אלו שמועדפים עליי. גם לא כשמדובר בבן הזוג שלי אילן גילאון. והוא נדחק החוצה יותר מפעם אחת כי העדיפו אחרים לפניו.
דרך חיים לא תלויה באישיות כזו או אחרת. גם בעניין השותפות הערבית—יהודית, הכוח להכניס יותר מנדטים ישמור גם על הייצוג הזה. תבוסתנות ובריחה לא יועילו.
אני מצפה מגודל השעה להרמת ראש בשמאל הישראלי. ביטחון עצמי בצדקת הדרך, וכן, לצעוק בקול: "אני שמאלני". רק זה יביא את כולם להצביע בתקווה ובאמונה שמגיע לנו הכי טוב — טיפול רפואי מעולה, חינוך באיכות טובה. סיום השליטה בעם אחר ויגיע השלום. אז נראה את כל המגזרים והמגדרים מיוצגים כראוי. ולא פנקסנות אישית. השמאל חושב ברבים, לא ביחידים.
כך גם אני עונה כששואלים אותי אם אילן במקום ריאלי. התשובה שלי: זה ריאלי. וזה תלוי בכל מי שייקח חלק בתהליך ההיסטורי של הקמת שמאל חזק בישראל.
