לאחרונה בערב ההשקה של הספר והאלבום המוזיקלי משיריי נאמר על הבמה שאחת האיכויות שלי היא שאני אומרת את האמת. זה נשמע לי כמו משהו טבעי שלא צריך לציין, אבל בעידן שלנו מסתבר שזה מצרך נדיר.
בעצם למה לומר את האמת כשאפשר לשקר? לא חסרים חנפנים שיודעים למרוח וללקק. אמירת האמת זו דרכי, גם כשהיא כואבת, מתסכלת ומעליבה. זה לא שאני לא משקרת אף פעם, יש שקרים לבנים שמאפשרים לי לחיות, אבל בדברים המהותיים אני עובדת עם האמת שלי, זה מחזק, מפרה ומתגמל.
יש הזדמנויות שאני מזהה שיגרמו לי לעימות ישיר בין האמת שלי לבין תוכן מסוים, אז אני נמנעת ממעורבות עם התוכן הזה. מה הכוונה? אם מזמינים אותי לאירוע כמו הצגה, השקת ספר או כל מופע אחר, ואני יודעת שאצטרך לחוות את דעתי בפני היוצרים וברור לי שהספר או המופע אינם לרוחי, סביר שאוותר על האירוע. אי אפשר להגיד ליוצר את האמת ביום חגו.
זאת עמדה לא פשוטה, אבל עליי להגן על עצמי ובעיקר להגן על האמת שלי. זה הנכס שלי מילדות. לא אשכח את הזיכרון המתוק מתקופת בית הספר היסודי: כששאלו אותי את מי מהבנים אני אוהבת, ניגשתי למורדי בשקט בצד ואמרתי לו: “אותך” והצבעתי עליו.
זה זכור לי כאחד הדברים שעיצבו את חיי: לא האינטרס מכוון אותי אלא האותנטיות שלי. לא הרווחתי כלום מאמירת האמת, ומורדי לא היה מעוניין בי כחברה שלו, אבל שיתפתי אותו בחיי הרגשיים בלי לחשוב על התוצאה, פשוט ככה. כיבדתי את האמת שלי ולא הסתרתי אותה. הזיכרון הזה צף תוך כדי כתיבת הטור הזה. לא חשבתי עליו שנים, פתאום הוא התחבר לי. אולי אכתוב עליו שיר בהמשך.
סמדר שרת. צילום: גיל לוי (דויד אסייג)
בסדנה להנחיית סדנאות כתיבה נתקלתי במנחה שלא נותנת משוב. היא משקיעה את כל מרצה בתרגילים מרשימים ועשירים, אבל כשזה מגיע ל”מה את חושבת על הטקסט הזה?” היא נאלמת דום. אף פעם לא הבנתי את זה. נתינת חוות דעת מנומקת נראית לי אלמנטרית. אותה מנחה לא סמכה על האמת שלה כאדם והעדיפה את מצב העמימות שבו היא לא צריכה לקחת אחריות ולומר משהו. איך תחנך אותה מנחה את משתתפי סדנאותיה לקחת אחריות על תוצריהם בשעה שהיא מתחמקת מאמירת האמת שלה ומסרבת לקחת אחריות על תפקידה כמנחה וכמנהיגה?
בתקופתנו, כשמרבית הפוליטיקאים משקרים לנו בפרצוף, גורלה של האמת נדחק לשוליים. דווקא בגלל זה האמת שלי כל כך חשובה לי. ההרגל לומר אמת הוא הרגל בריא שאימצתי לעצמי בתוקף החינוך בבית בו גדלתי. אבי שלמה שרת ז”ל היה ישר דרך ואיש אמת. הוא היה חריג בנוף, אבל דבק בדרכו. על המצבה שלו כתוב: “איש תם וישר”. ואכן, אבינו הנחיל לנו את המצפן הרוחני, הפיזי והרגשי: אמירת אמת כדרך חיים.
בעבודתי כמנחת סדנאות כתיבה ועורכת ספרי שירה, אני נתקלת בסיפורים שאנשים מספרים לעצמם רק כדי לא לעמוד מול האמת של עצמם. במסגרת התהליך שעוברים איתי מתחברים המשתתפים לאמת הפנימית שלהם וכותבים באופן אמיתי וחשוף כפי שלא כתבו מעולם. הקליפות נעלמות והמילים יוצאות פשוטות ומדויקות כאחד. זה כוחה של האמת!
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
אמירת האמת עלולה לסבך אותנו לא פעם, אם לא נתרגם אותה לשפה ברורה ומנומקת שיכולה לעמוד בפני עצמה. נדרשת זהירות לא לפגוע, לאחרונה חוויתי חוויה שלילית בעקבות אמירת אמת לידיד קרוב על תוצר שלא סיפק אותי. הוא לא יכול היה לעמוד בזה כי התנסחתי בצורה נוקבת ומעליבה. אני עדיין מחזיקה באותה עמדה אבל מצטערת על הדרך בה נאמרו הדברים. הטעויות קורות אבל בגדול האמת מנצחת.
“כל אדם והאמת שלו” אמר לואיג’י פירנדלו, סופר ומחזאי איטלקי שזכה בפרס נובל לספרות ב-1934. במחזהו “כל אדם והאמת שלו “הוא מביא את הגרסאות המנוגדות של האמת כפי שהן מסופרות בידי הגיבורים הראשיים שכל אחד מהם טוען שהשני לא שפוי.
אכן אין אמת אחת וכל אחד רואה את הדברים אחרת. אני לא מדברת על דעות אלא על תחושות. דעות משקפות את הצד הקוגניטיבי שלנו, ואילו תחושות מלוות אותנו בצד הרגשי. עם תחושות אי אפשר להתווכח, הן שם. הדברים הם מורכבים וגם הגבול בין הקוגניטיבי לרגשי אינו מוחלט.
ויכוח הוא כלי תקשורת מקובל ונפוץ בימינו. אני טוענת שזאת תקשורת חלקית שבה נחשפת כביכול האמת של כל אחד. ויכוח נראה לא פעם אמוציונלי אבל דיאלוג אמיתי מדלג על שלב הויכוח ומביא את האמת העמוקה שעומדת מאחורי הבעת הדעה. זוהי תקשורת מפותחת יותר שבה נוגעת נפש בנפש כפי שאני מנסה לעשות בטור הזה. זה אמנם יומרני אבל לשם אני חותרת. לא לנסות להשמיע את קולי ולהתגבר על קולו של העומד מולי ויהי מה אלא להביא משהו עמוק משורשי הנפש שהופך אותי למי שאני.
מה היא האמת שלי? שאלה ענקית, כדי לענות על השאלה הזאת נדרשים חיים שלמים. ברור לי שדעה פוליטית היא סוג של אמת, אך לטעמי זוהי אמת חלקית בלבד המשקפת רק את השכבה החיצונית של הזהות האנושית.
אני זוכרת את עצמי כילדה, עייפה מויכוחים אינסופיים בבית הספר “גאולים” ובתנועת הנוער “המחנות העולים” שנתנו לי תחושה של חוסר אונים מול התהום הפעורה בין אדם לאדם.
גם היום לקראת הבחירות קיימת בי אותה תחושת מיאוס מהויכוחים העקרים והדעות הקיצוניות משני הצדדים שלא נותנים מקום לביטוי נפשי עמוק.
אני לא מתווכחת עם חברי. אני מניחה להם לאחוז בדעותיהם, ממילא לא אשכנע אותם. הדעות הן קליפות המכסות על העולם המסתורי של מחוזות הנפש. מי ייתן ונוכל לתקשר זה עם זה מעבר לדעה כזאת או אחרת, לתקשר באמת, לא על פני השטח, לחוש את הזולת ולעזור לו לפתור את בעיותיו מתוך רצון טוב. אם נתגבר על הויכוחים המסרסים את זהותנו, העולם יכול להיות מקום טוב יותר עבור כולנו.
