לאחרונה השתתפתי בכנס הלאדינו הארצי, שקיבל בזמנו את חסותו של יצחק נבון, נשיאה החמישי של ישראל ושעם מותו נקרא על שמו. הכנס, שהיה הנאה צרופה ונקרא גם “ימי חלב ודבש”, התקיים במשך ארבעה ימים זו השנה ה-19 ורבים ממשתתפיו היו משפחות בהרכב של עד ארבעה דורות.
הלאדינו, שהיא בעצם הספרדית העתיקה, היא תופעה יוצאת דופן. כאשר גורשו היהודים מחצי האי האיברי ב-1492, הם לקחו איתם את השפה שדיברו בה, הספרדית שדוברה ונכתבה בקרב יהודים ושאינם יהודים כאחד, בספרד של התקופה ההיא. הגירוש מהמולדת מנע מהמגורשים את היכולת להתעדכן בהתפתחות השפה, כך שעם השנים, כשבספרד כבר דיברו ספרדית אחרת, מודרנית יותר, הלאדינו שימרה — ועדיין משמרת — את אוצר המילים ואת הדקדוק של הספרדית העתיקה.
במהלך השנים חדרו ללאדינו מילים מהשפות המקומיות המדוברות במקומות שבהם התיישבו כמו בין השאר טורקית, לשונות סלאביות ויוונית. למרות הניבים השונים שהעניקו ללאדינו גוונים מקומיים שונים, התקיימה רמה גבוהה של אחידות לשונית, וזאת בשל קשרי מסחר שהיו בין הקהילות היהודיות דוברות השפה, כשמילים וביטויים שונים עברו ביניהן. כמו כן, היו בין הקהילות קשרי תרבות ודת ונכתבו בהן ספרים בלאדינו.
תשאלו מה לי, ילידת גרמניה ובת להורים יוצאי בלורוסיה, וללאדינו, שפתם הייחודית בין היתר של יהודי ספרד, טורקיה וארצות הבלקן? ובכן משפחתו של בעלי איציק מטורקיה, וגם הוא עצמו נולד שם. אימו אגב היא ס"ט, ואביו, על פי שושלת היוחסין של משפחתו שמתועדת במסמך טורקי, הוא צאצא למשפחה שהגיעה לטורקיה לפני 500 שנה מפולין.
החיים בביתם בישראל התנהלו בעברית ובלאדינו, שלה נחשפתי במשך שנים רבות, כך שאני מבינה אותה ברמה טובה למדי ואפילו מדברת אותה מעט. אגב, רבים ממשתתפי הכנס היו כמוני — בני ובנות זוג של דוברי לאדינו.
עם כל הכבוד לאידיש, שפתם של היהודים במזרח אירופה ואותה אני דוברת, כותבת וקוראת ונחשבת לעסיסית, הלאדינו אינה נופלת ממנה.
מילים רבות בלאדינו חדרו לעברית, כמו למשל ג’ינג’י קלבסה (בלאדינו דלעת, להדגשת צבעו של הג’ינג’י), דמיקולו — בלאדינו: מהישבן שלי (הכוונה ללא יוצלח, חדל אישים), פוסטמה — בלאדינו: פצע מוגלתי (כינוי גנאי לטיפשה, אולי משום שהצליל שלו דומה למילה סתומה), שנת תרפפ”ו — פפו בלאדינו משמעו סבי (כלומר מזמן, עוד מזמן סבו של סבי).
ביטויים רבים בעברית הם תרגום של ביטויים בלאדינו, כמו "עיניים שלי", "עשה סלט" — במובן של בלבל את היוצרות, "פרצוף של תשעה באב" ו"פתח שולחן". ויש גם פתגמים: “מי שיש לו בנות יאכל סופגניות” — מדבר בשבחן של הבנות, לעומת הבנים, שמפנקות את הוריהן. “מילה בשעתה — זהב במעלתה” — מילה במקום הנכון שווה זהב, וגם “נגמר החמין — נגמרה המסיבה”, כלומר יחסים הבנויים על טובות הנאה לא מתמידים.
מאחר שהלאדינו התפתחה משפה לתרבות שלמה, הכוללת פיוטים, שירים, תיאטרון, סיפורים ובדיחות, שלא לדבר על אוכל, הייתה תכנית הכנס, שכללה את התחומים המדוברים, מגוונת. נכללו בו מופעים מרהיבים, כמו המופע של “תזמורת הלאדינו הישראלית”, שהיה צעיר ועכשווי ונשען על מסורות עתיקות שצמחו בספרד של תור הזהב.
היו גם הרצאות בלאדינו ובעברית. גיל חובב למשל סיפר בין היתר כי סבתו לאה אבושדיד (אימה של אימו דרורה בן אב”י ר”י) קראה לו עד יום מותה "קודילו" או בקיצור "קודי". כשהיה נשאל מה זה קודילו, היה תמיד משיב שבלאדינו זו מילת ליבוב, כמו ממי, מותק וחמודי. יום אחד באחת מהרצאותיו, כשסיפק את ההסבר הזה, החלה גברת מבוגרת שנכחה בקהל להתפקע מצחוק. חובב שאל אותה אם משהו לא בסדר. הגברת שאלה אותו אם הוא דובר לאדינו, וכשנענתה בשלילה, הסבירה לו שקודיל בלאדינו פירושו בעברית תחת של תרנגולת.
הרצאתה של פינה אהרונוביץ’ — בנקאית בעברה, שמורשת הלאדינו ותרבותה בוערת בעצמותיה — “היה טוב יותר אם הוא היה משלנו” עסקה בפערים שבין מנהגי הספרדים דוברי הלאדינו לאשכנזים והזכירה לי חוויות אישיות.
העובדה שאני ובעלי היינו חברי קיבוץ בית השיטה והורינו התגוררו בעיר מיתנה את הוויכוחים על הפערים הבין עדתיים שבין משפחותינו. אבי אמנם שמח שהרב של עפולה שהשיא אותנו היה אשכנזי, אך לעומת זאת הסתייג מכך שבעלי עמד מתחת לחופה כשהוא עטוף בטלית של אביו, וזאת בטענה שבמחוזותיו, להבדיל, מתעטפים בטלית בהלוויות.
כשנולדה בתנו הבכורה, ביקשו הוריי שכמנהג האשכנזים נקרא לה על שם אחת מהסבתות שלי שנפטרה—נספתה בשואה. זאת כי אצל האשכנזים מקובל ששם הצאצא הבכור ייקרא על שם מישהו שנפטר ממשפחת אימו. לעומת זאת ציפתה חמותי שנקרא לבתנו על שמה, אסתר, כמנהג הספרדים לקרוא על שם מי שעדיין בחיים, וזאת על מנת לכבדו בעודו חי.
כדי למנוע ויכוחים בינינו לבין הורינו ובינם לבין עצמם קראנו לה בשם עינת. הסברנו להורינו שבחרנו בשם עינת כדי שהיא תהיה המעיין שלידו “יצמחו” אחיה העתידיים. לבננו הבכור קראנו אורן. חמי תמה איזה מן מנהג זה לקרוא לילד על שם עץ ואף העיר בקורטוב של ציניות כי לו תורגם שמו לשם העץ בטורקית, הוא היה נקרא צ’מאעג’י. עם לידתו של אורן החל הוויכוח על זהות הסנדק שלו בטקס הברית. אבי טען שאצל האשכנזים הסנדק הוא אביה של אם התינוק ושבכלל חמי כבר הספיק להיות סנדק של נכדיו הקודמים. חמי כמובן טען שהזכות לשמש סנדק לנכד שהוא בכורנו, שלי ושל בעלי, נתונה לו, אביו של אבי התינוק.
אני ובעלי הכרענו וקבענו שהסנדק יהיה חמי שכן הוא היה יותר מבוגר מאבי. כשנולד בננו השלישי, כבר לא היו ויכוחים. הוא נקרא יוסף על שם חמי שנפטר, ואבי היה הסנדק. סביר להניח שאצל הנכדים שלנו כבר לא תהיינה תופעות מעין אלה.
ובחזרה לתכנית הכנס. בחלק מהערבים בילינו עד השעות הקטנות של הלילה במחיצתו של קובי זרקו, זמר שחוקר ומתעד את מוזיקת הלאדינו לדורותיה, במתכונת של “מואבת” — שפירושו שיחות קטנות על הא ועל דא. השיחות התנהלו בלאדינו תוך תרגום לעברית ולהפך וכללו פתגמים בשילוב שירה של שירים בלאדינו, שאת רובם ככולם למדתי בבית הוריו של בעלי.
