ישבתי הרבה מול המקלדת, הדף הלבן הווירטואלי היה ריק. התלבטתי אפילו אם לוותר השבוע, ופשוט לא לכתוב כלום. מה כבר לא אמרתי על אפשרויות הבחירה שלנו.
אני מנסה ב—50 השנים האחרונות לקחת חלק בפעילות פוליטית. כן, 50 שנה מאז שהייתי ילדה. תמיד הייתי שייכת למיעוט, וכך גם עד היום. אני יודעת שלהאמין בשוויון, שלום ובאהבת לרעך כמוך זה קשה. אבל מערכות הבחירות בשנה האחרונה הן לא על דעות ולא על אמונות, אלא משקפות התבצרות בתוך בועה שכל מה שמניע אותה זה שנאה לאחר.
השנה האחרונה מאוד מתסכלת עבורי, היא נוגדת לא רק את ההיגיון הבריא, אלא גם את האינטליגנציה הרגשית שלי. איך שאני לא מסתכלת על זה, איך שאני לא מנתחת את זה, אני חושבת שאני חיה בחברה לא שפויה. חברה אלימה שהשנאה לזולת הורסת אותה מבפנים כמו שווירוס הקורונה הורס את העולם.
אם הייתי אישה מאמינה, הייתי חושבת שכל כמה שנים מגיע איזה וירוס לשנות את פני העולם. ההיגיון והשכל הישר מצביע כי כל כמה שנים יש סכנת כליה שהיא רק מעשה ידינו. הקִדמה המסחררת מעבירה אותנו על דעתנו, נותנת תחושה של כוח ואדנות, אבל התגובות של איתני הטבע מחזירות אותנו לממדי הגודל האמיתי שלנו.
הנוצרים בנו כנסיות ענקיות כדי להמחיש את גודלנו מול האלוהים, להחדיר את היראה מפני האל. היראה הזו מתחילה לחדור לתודעה שהדרך שבה אנחנו הורסים את החיים על פני האדמה בכלל מתחילה לחלחל לשטח הקטן שלנו — מדינת ישראל.
המדינה הקטנה שלנו נבנתה על הקרבה גדולה. הרבה חיים נקטלו ונהרסו כדי שהיא תהווה ארץ מקלט לנרדפים. אז איך הפכנו לרודפים? רודפים בשנאה שמטריפה ומעכלת כל חלקה טובה. איך נהיינו חברה אלימה כל כך?
יהודית גילאון מצביעה בבית הספר צפרירים, רובע י"א, בבחירות הקודמות בחודש ספטמבר
אז כשאני חושבת על מערכת הבחירות הקרובה ועל זו שתבוא אחריה, ההכרה שלי היא שיש מי שהרס ושיסע את המדינה, וצריך לעצור אותו. מתחילה להגיע לתודעה שמה שקרוי היום מרכז—שמאל מחבר דעות שונות כדי להתגבר על השנאה הזו. כי ברגע שיש חיבור בין דעות שונות זה אומר שיש הבנה שאי אפשר יותר עם השנאה והשסע.
מולנו “הרק ביבי” עם הערצה עיוורת ושנאה לכל דבר. זה משהו שמתפורר לאט לאט. ואני מקווה שככל שיותר ויותר אנשים יבינו ששנאה בתוך חברה היא נשק של השמדה עצמית. כך ישתנה המאזן. ההוכחה הבולטת ביותר לכך השבוע זו הכתבה הנוראית על האלימות בכבישים. ואני לא מדברת על נהיגה פרועה ותאונות. אני מדברת על הכאת אנשים מבוגרים באכזריות כי קצב הנהיגה שלהם לא מהיר מספיק.
אבא שלי נפטר לפני כעשור. שכנעתי אותו הרבה שנים לפני כן לא לנהוג. הסעתי אותו בעצמי. כי יום אחד כשעמד בצומת וחיכה בזהירות לעבור שמאלה מהרכב שעמד מאחוריו יצא הנהג, ניגש אליו לחלון והכניס לו סטירה. יצאנו אבא ואני עם הבן שלי לנסות למצוא את הרכב בשכונה שגר, לרשום את המספר ולהגיש תלונה. אבא לא ממש זכר אפילו את צבע הרכב, מההלם שספג. אני בכיתי את עלבונו.
ביום ראשון האחרון נסעתי ברחובות אשדוד, האטתי באחת הכיכרות בקרבה למעבר חציה, כיוון שבזמן האחרון ילדים משחקים ברולטת מוות עם אופניים חשמליים כדי לבדוק את מהירות תגובת הנהגים. הרכב שמאחוריי צפר בפראות, עקף אותי והחל להשתולל במעבר בין קו ההפרדה, לא הבנתי מה הוא מנסה בדיוק לעשות. אני ממרומי גילי לא סופרת נהגים כאלה, יכולה רק לקוות שלא יגרום לתאונה שמישהו אחר ייפגע בה. בעיניי יצור מעורר גועל.
מנגנון שנאה זה נשק של השמדה עצמית. זה מתחיל בשנאה למיעוט הערבי, שנאה לכל מה שמוגדר על ידי ביבי ומקהלתו כשמאלני. צבע עור, דת ונטייה מינית, כל אלה יכולים להיות מושא לשנאה. וכשאין בהישג יד מישהו כזה, אז כל מי שנוהג בכביש ולא מתאים יכול להיות שק האגרוף.
חצי מהעם הבין את זה כבר, חצי מהעם הבין שמי שיושב בראש המדינה אוהב את עצמו יותר מאשר את בני עמו. מנהיג אמיתי היה פורש, נותן לוויכוח רעיוני לנהל את הבחירות. ימין, שמאל ומרכז. כל עוד השנאה תכתיב את הבחירה שלנו ולא האמונה בעתיד שלנו, כל אחד על פי דעותיו, אנחנו נמשיך ללכת כל כמה חודשים לבחירות.
כל חיי אני מצביעה על פי דעותיי. כל אישה ואיש שראויים במעשיהם, שנבחרו לעמוד בראש המפלגה שלי ושותפים לדעותיי, יזכו לקבל את הקול שלי. ואני תמיד הולכת עם האמת שלי. כרגע אלו גם האותיות המתאימות.
