מאז שהייתי קטנה בלילה בלילה לפני השינה אני סופרת את הדברים הרעים שעשיתי במשך היום ובכלל לא מצליחה להירדם. ההרגל הזה מלווה אותי עד היום.
פעם כתבתי:
אשמה עתיקה מקננת בתוכי.
מכשפה אחת
חרצה את גורלי,
אמרה מילות קללה על מיטתי
עוד בהיותי תינוקת.
מי יסיר ממני
את אימת הלחש ההוא?
מי יצמיד
גרגרי סוכר זעירים
לטחנות-הרוח של מחשבתי?
(מתוך ספרי השני: “עכשיו כשאלוהים מזיע”)
התחושה שאני אשמה, שמשהו אצלי לא בסדר, היא תחושה עמוקה כל כך שלא עזרו התארים, ההצלחות, המעשים, הטיפולים והתובנות. בסופו של יום אני חוזרת להיות הילדה הקטנה שאשמה בהכול. כל טעות הופכת לכתב אישום. לא אשכח שפעם כשהייתי אישה צעירה, הייתי בבית של מישהי בתל אביב. כשנכנסנו לביתה היא גילתה ששכחה את המזגן דולק, והוא דלק כל היום. זה לא הפריע לה היא רק ציינה בשלווה: “שכחתי לכבות את המזגן”.
כמה התקנאתי בה על היכולת הזאת לא להיכנס ללופים של אשמה! זה כל כך הרשים אותי עד כדי כך שאני זוכרת את זה עד היום ונזכרת בזה לעיתים קרובות.
נולדתי אשמה. הכי קל לי להרגיש אשמה. ככה גדלתי. עם השנים למדתי לחיות עם זה, אבל זה כל פעם מציף מחדש ולוחץ על אותם כפתורים: “אני לא מספיק טובה”. בחיי היום—יום אני מתעלמת מזה. אחרים לא מבחינים בזה כל כך… כשאני מובילה תהליכי כתיבה אני הכי מדויקת בעולם, הכי צודקת, הכי לא אשמה. אבל ביני לבין עצמי, לפני השינה, זה שוב חוזר.
כתבתי בספרי הראשון:
באתי לעולם בטעות
חיי רצופים טעויות
אולי בכל זאת משהו משתנה…?
אולי השיר הנכון נוצר בתוכי ברגע זה?
בעוד רגע?
באיזשהו עתיד?
ואפילו אם לא
העיקר שמתחוללת בי כל הזמן כל הזמן
התרחשות נפשית
אני מתנחמת באינטנסיביות הרגשית שלי, זה מה שיפה בי, שכל הזמן קורים לי דברים נפשיים. אבל לעזאזל, זה מתיש! “תהיי בעד עצמך, אל תתני להרס העצמי יד”, אני אומרת לעצמי. במשך היום אני יודעת לשקר, להעלים, אבל לפני השינה הכול עולה.
אולי עצם העובדה שאני מסוגלת לחלוק את תחושות האשמה האינסופיות שלי כאן זה סוג של גאולה. להעלות אותן מתהומות הנשייה ולחשוף אותן לאור היום — יש בזה משהו, ללא ספק. לא חושבת שהייתי מסוגלת לכתוב על זה לפני שנה. זה דורש אינטימיות רגשית שנוצרה לי כאן על דפי הטור הזה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
האויבת הגדולה שלי היא השאלה "למה?" "למה עשית ככה?" ו"למה עשית אחרת?" זה מה שעשיתי וזהו. אני רוצה להיות אחת ולא להתפצל כל הזמן למאשימה ואשמה. התהליכים המובילים לפרידה מרגשות אשמה ברורים לי מאוד לגבי משתתפי סדנאותיי. אני רואה אותם בבהירות גדולה. כשמדובר בי זה הרבה יותר קשה.
פעם, במשך שנים ארוכות, כתבתי יומנים. פרקתי את כל חיבוטי הנפש על הנייר. היום כבר אין לי אורך רוח לכל הפתלתלות, החזרות ובכלל המורכבות שלי. "למה אני לא יכולה לחיות חיים פשוטים?" אני שואלת את עצמי. "אין דבר כזה חיים פשוטים!" אני עונה לעצמי, בעיקר בתקופה שלנו. זאת אני, ואני מורכבת.
כל השנים שבהן כתבתי יומן הצטברו לעדות אישית מרתקת. נלקחו משם לא מעט שירים שנדלו בעמל רב. היום אני פחות כותבת טיוטות. השירים יוצאים כמעט שלמים. לא האשמה מולידה אותם, אלא תחושות אופטימיות, חדשות מלאות השראה. בכתיבה אני מותירה את האשמה מאחור, בוראת לי סמדר נפלאה שאני מברכת לשלום ומאחלת לה רק טוב.
לכן זה מבלבל, מיהי סמדר האמיתית? זאת שכוססת ציפורניים ואוכלת את עצמה או זאת שפוסעת נמרצות על שפת הים ומרגישה חופשייה ומנצחת?
"אין תשובה אחת", אני אומרת לעצמי. האישיות שלי מורכבת גם מזה וגם מזה, ובכלל הייתי מעדיפה להתעסק עם אחרים ולא עם עצמי. זה מה שאני עושה בכל מקרה, ואחרים מרתקים אותי. אבל אני לא יכולה לברוח מעצמי, מהנטייה שלי לראות את עצמי כילדה קטנה ואבודה שמחפשת חיבוק בכל מקום.
גם בעבודה עם אנשים מבצבצת הילדה הקטנה הזקוקה לחום ואהבה. איך עושים את הניתוח הזה של ההפרדה בין האישה הבוגרת לבין הילדה האומללה?
זהו, שלא עושים את זה. מקבלים את שני הצדדים באותה מידה. לא קיים ניתוח כזה, כמה חבל. התאומות הסיאמיות האלה מחוברות לנצח בחוטים בלתי נראים, ולא ייפרדו אף פעם. אין לי חיים בלי הילדה הקטנה והסובלת, ומצד שני אין לי חיים בלי האישה הבוגרת שיודעת לנהל את חייה ביד רמה.
הווידוי הזה כאן, על דפי העיתון ובאתר של "כאן דרום", הוא לא פשוט לי. אני מביאה את נפשי הפעורה אל מרכז הבמה לאנשים שמכירים אותי, וגם לאלה שאינם מכירים אותי, נמצאים איתי ובוחרים לעבוד איתי כל פעם מחדש. הצורך הזה לחשוף את עצמי אולי הוא לא בריא בסופו של דבר? את מי מעניין כל פיפס שלי, כל תובנה חדשה, כל פיסת נפש?
זה מעניין את כל מי שנפש האדם לא זרה לו, כל מי שמתבונן אל תוך עצמו, לא נבהל וממשיך במסעו — אני מרגיעה את עצמי. לא קל להיות חשופה, אבל זו דרכי ואני נאמנה לה. לכן אני נאבקת עם עצמי כל שבוע ומגרדת את הקליפות בדרך לביטוי מדויק של עצמי, למענכם ולמעני כאחד.
תוך כדי כתיבה אני מבינה דברים. אלה לא רק רגשי האשמה שמעיקים עליי. זאת ילדותי בכללותה שלא גורמת לי אושר. אלה מטענים שכמה שפרקתי אותם נשארו עוד. "תחיי, תנצחי אותם", אני אומרת לעצמי ונזכרת בעוד שיר שכתבתי בספרי השני:
טוב שנרדמת יפיפיה,
את חשופה מדי כשאת ערה.
לטבורך קשורים הנסיכים,
העבודה האמיתית רק מתחילה.
את תנצחי אותם,
את תרצחי אותם,
הם יצנחו לאט לאט בדמיונך.
את תאספי אותם,
את תדחסי אותם,
לקרקעית העמוקה של זיכרונך.
רוצחת הם יגידו, רוצחת יקראו,
אך את שקטה וחכמה
מאחורייך אלף שנות-שינה.
שוב, לקראת סיום הגענו לשינה. השינה הגואלת, המיטיבה, ללא סיוטים.
הנסיכים, שרצחתי את נשמותיהם, הם אהובים לא ראויים שהפלאתי לאהוב. רק ממרחק השנים אני מבינה את הטעויות אך מעזה לנצח אותם תוך מחיקה של עקבותיהם מליבי. עכשיו אני סוף סוף שקטה וחכמה.
ועוד שיר קטן מתוך אותו ספר שהייתי רוצה להקדיש לכל קורא וקוראת שלי בנימה אופטימית:
עמוק
בסתרי ליבי
מקופלת
רקפת.
בקץ הפלאות
תמלא נפשי
סגול.
תטפלו ברקפת הפנימית, ואז עולמנו יהיה טוב יותר, עם פחות אלימות ויותר קרבת נפש מיטיבה ואוהבת.
