זמן לסכם ולהתחיל מחדש

בהגדרה אני אדם שיודע ליהנות מהחיים. אני תמיד שמחה לטעום מאכלים טעימים, לנסוע למקומות רחוקים, לראות נופים חדשים, לפגוש אנשים מתרבות אחרת. אני אוהבת להקשיב למוזיקה טובה, לראות מופעים, סרטים, הצגות.

ובכל זאת, מאז ילדתי ההנאות האישיות לא מספיקות, אני רוצה לראות עולם צודק מסביבי ולהיאבק למען אלה שגורלם לא שפר עליהם. מאז גיל 15 הייתי פעילה במערכות בחירות בעיר שבה גדלתי, באשדוד. ותמיד מצאתי את עצמי במיעוט. גם הפעם התייצבתי בדוכן של המפלגה ברובע י”א לשכנע להצביע עבור מה שנראה בעיניי הכי צודק והכי מתאים.

חלק מהזמן הייתי לבד, בחלקים אחרים בחברת אנשים. בבוקר היו איתי אב ובנו הצעיר, גיא בן ה—10. גיא התרוצץ בין האנשים בחולצה אדומה כדי לחלק להם פלאייר ופתק הצבעה. כל כך הרבה תום ילדות והתלהבות. ממש כפי שהנכדים שלי פעלו בדוכנים שבמקום מגוריהם. אישה נעצרה ליד הדוכן, פגשה מכרה והחלו לפטפט. גיא הושיט לה פתק. היא צעקה עליו: "אתה לא רואה שאני מדברת?!" הילד כל כך נעלב ונסוג. חיבקתי את כתפיו והסברתי לו שיש כל מיני אנשים בעולם, חלקם לא כל כך סבלניים. מה גם שנראה לי שהיא לא אוהבת אותנו. לפי המבט, כנראה שהיא ממש שונאת. אז שימשיך הלאה ולא ייקח ללב.

יהודית גילאון מצביעה בבית ספר צפרירים באשדוד

בשעות אחר הצהריים הצטרפה אליי אחת הנשים המוכרות בפעילותה בעיר אשדוד במפלגת העבודה. הזכרתי לה שאני מכירה אותה מכשהגיעה לארץ כאישה צעירה. הגענו באותו זמן, היא מצרפת ואני מרומניה. גרנו באותו בלוק ברובע ב’. היא בקומה רביעית בכניסה של סבתא שלי. אי אפשר לשכוח את הסבתא הכובענית. העלינו זכרונות על חיינו אז, על העזרה ההדדית והגורל המשותף.

את יום הבחירות ניהל מאיר אברז’ל. אותו אני מכירה מאז שהיה תינוק. אילן ואני היינו זוג צעיר ברובע ג’. בדלת ממול גרה הסבתא של מאיר, עיישה. היא זו שלימדה את אילן לבשל ריבות. המוטו שלה בחיים היה: "כל מה שתשים לו קילו סוכר יהיה טוב". מאיר הגיע עם יניב קקון לראות שהכול בסדר ואם אני צריכה משהו. שניהם היום חברי עירייה נציגי תנועת אשדודים.

אילן גילאון מצביע בבית ספר צפרירים באשדוד

התפתחנו כולנו יחד עם העיר אשדוד. העיר גדלה והשתנתה. פה ושם עוד פגשתי מכרים, אבל נוף ילדותי השתנה לבלי הכר. מדי פעם חלפו ילדים וצעירים בצעקות מתריסות "רק ביבי". שתי נשים גררו אישה מבוגרת עם הליכון, פשוט גררו, כי היא הלכה לאט מדי. אחת צעקה: “הבאנו את הדודה, שלא יקרה כלום לביבי חס וחלילה. נשתה הערב שמפניה עם שרה”. בסוכה של מחל היו שני גברים מבוגרים, וגם הם כל היום צעקו “רק ביבי”. אבל רוב היום היה שקט.

הנכד שלי דין היה גאוות המשפחה בבוקר. הוא הופיע בתכנית הבוקר של ערוץ 13 בפאנל של הילדים, רהוט וברור. הוא הסביר למה להצביע לנו בלי קשר לסבא שלו. בהמשך היום דין והמשפחה היו בדוכן שלנו ברמת גן.

ענבר, הבת שלי, מספרת שלידה הייתה חבורת נערים שייצגו את ש”ס וניבלו את הפה בצורה מחרידה. היא התביישה בפני הילד. אנשים שאמרו שלא מצביעים לש"ס או העירו משהו קיבלו קיטון של “ברכות” ססגוניות, עם כל הפעולות המיניות האפשרויות. אם 10 המנדטים של ש”ס יביאו להגדלת מערכת החינוך המפוארת שלה, והנערים האלה הם התוצרת שלה, גם אלוהים לא יציל אותם.

ולאבישי בן חיים אני רוצה להגיד שאלה שהוא מכנה "אליטות" הצביעו לעמיר פרץ, לאורלי לוי ולשמולי, ו”ישראל השנייה” הצביעה לאשכנזי, מיליונר שלא סופר אותם ממטר. כמו האישה הפולנייה שחותכת לעצמה את האף כדי להרגיז את בעלה. הפערים רק גדלים לטובת “ישראל הראשונה”.

כשחזרתי הביתה בערב, עוד לפני המדגם, ידעתי מה יהיו התוצאות. אילן ואני דיברנו על זה עוד בבוקר ולקחנו בחשבון שאילן לא יהיה בכנסת הבאה. אחרי המדגם זה היה די ברור. האירוניה שלאילן ולי יש יום נישואין השבוע. כמו לביבי ושרה. ואולי המתנה שלנו תהיה להתחיל חיים חדשים. נראה שזו שנת השינויים שלנו. אנחנו מחשבים מסלול מחדש. עברנו דירה, עברנו לעיר אחרת.

בגיל 60 פלוס מתחילים הכול מההתחלה. ממרומי הגיל והקומה ה-28 העולם מקבל פרספקטיבה אחרת. ישבתי בבוקר וצפיתי בזריחה מהמרפסת שלי. וכל הביביזם חסר ערך מול היופי הזה.