בעיצומו של חג הפורים החלו לרדת המסכות. לא אלו של הקורונה. אלו, כפי שנראה, כאן כדי להישאר איתנו לתקופה ארוכה ובלתי ידועה. אני מתכוונת למסכה אחת ספציפית מאוד, למסכה השמאלית שעטתה על עצמה אורלי לוי תקופה לא מבוטלת. זו שהכניסה אותה לכנסת בקלילות, אף שככל הנראה לא תרמה אף קול למאמץ המלחמתי של השמאל הציוני. יש כאלו שיאמרו שאף הזיקה.
אני לא תמימה, בטח לא כשמדובר בפוליטיקאים. “מילה זו מילה” של הרב פרץ דקות ספורות לפני שהכריז שבן גביר לא יהיה חלק מרשימת איחוד הימין היא אולי ההפרה המהירה ביותר, אך לא הכואבת והגסה ביותר. מילה של פוליטיקאי היא פעמים רבות לא מילה, היא גיבוב אותיות שמרכיב את מה שקהל המצביעים רוצה לשמוע ברגע זה. התרגלנו. שום גימיק, מתחכם ובולט ככל שיהיה, לא יגרום לנו להאמין בלב שלם. האכזבה הזאת היא כבר חלק מן המשחק.
מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן
אבל המהלך של אורלי לוי כואב ודוקר במיוחד. אני שומעת את צהלות הימין ברקע. היו שהכתירו אותה לאסתר המלכה של דורנו, לא פחות. למרות הניסיון להשוות, זה לא דומה לח”כים הימניים בכחול לבן שלא רק שהצהירו בבירור על עמדותיהם לאורך כל מסע הבחירות, אלא אף פנו לקהל ימני והעבירו אי אלו קולות ימין למפלגתם, אולי.
כאן מדובר על חברת כנסת שהצטרפה ביודעין לסמן השמאלי המובהק והצהירה שלא תהיה לה שום בעיה לשבת בממשלה צרה בתמיכת הרשימה המשותפת. החיבור שלה למפלגת העבודה ולעמיר פרץ ביולי 2019 ביקשו לבשר על שחר חדש שבו אין שמאל וימין, אלא הצבעות פרסונליות. חיבורים רוחביים ויציאה מחוץ לקופסה המחשבתית המקובעת והדיכוטומית. איזו הבטחה נהדרת הייתה שם בחיבור הזה, איזו תקווה.
היא גם הייתה חלק מרכזי מהחיבור עם מרצ ומהשלישיה שהופיעה במערכת הבחירות: פרץ-הורוביץ-לוי. אז מה קרה לך עכשיו, אורלי?
מעבר לכול, הדבר המשמעותי ביותר בסיפור הזה הוא ביטול הסיכוי לשותפות ערבית—יהודית, שמגיעה לכולנו פה. שותפות שמתקיימת בכל כך הרבה מישורים בחברה הישראלית — בערים המעורבות ובמקומות העבודה המעורבים.
ההיסטוריה והמציאות המורכבת מזכירות לנו שוב ושוב שהפחד הקיים מוצדק, העוינות לא מתבטאת בדיבורים בלבד, היא חיה ובועטת במציאות הישראלית המאתגרת, שבה אויבי ישראל הם ערבים. אבל ההכללה מחסלת כל סיכוי לעתיד שפוי, הרי לא נוכל להמשיך לעד להתעלם מ—20% מאזרחי ישראל הערבים. לא נוכל לעד לסמן את הציבור הערבי כולו כהשתקפות של בל”ד הלאומנית ותומכת הטרור.
בגידות בפוליטיקה הן עניין של שגרה כמעט. אולי זה חלק בלתי נפרד מהמשחק, ודברים שרואים מכאן לא רואים משם. אבל כל זה לא הופך את זה לכואב פחות. לכן על לוי לחזור בה או להתפטר. ויפה שעה אחת קודם.
