מכל הדברים שהיו קשים לי השבוע בסגר הזה הכי קשה לי היה לא להשתתף בהלוויה שלאימה של החברה שלי בת שבע. כי אפילו להתאבל או לנחם אבלים אסור בימי הקורונה.
בשבת הגיעה אליי הידיעה שמרסל אילוז נפטרה. זו לא הייתה הפתעה. מרסל, בת 84, הייתה חולה ומאושפזת במצב אנוש. אבל לא משנה כמה שנהיה מוכנים לבשורה, אימא זו אימא.
ואני רציתי לנסוע ולחבק את בת שבע ואת המשפחה בחיבוק של ניחומים. אבל לנוכח המצב קיבלתי צו הרחקה מהחברה שלי, אסור שיגיעו יותר מ-20 משתתפים, מה שהמשפחה המורחבת כבר מכסה. הכי מביך היה שבת שבע התנצלה שהיא נאלצת להגיד לי ולאילן ולשאר החברים הטובים לא לבוא. זה מאוד צבט לי בלב. היינו מגיעים להיפרד ממרסל. ותחושת התסכול נוראית.
עמרם ומרסל היו ממקימי העיר אשדוד, ממש מהראשונים. הם הגיעו אליה בדצמבר 56’, כשאשדוד הייתה בת שבועיים. זוג צעיר עם תינוקת שזרו את עתידם בעיר והתפתחו יחד איתה. הם גרו ברחוב הראשונים בדירה קטנה, ושם גם נולדו שני הבנים מאיר ויגאל.
כל מי שמכיר את תולדות המדינה יודע כי שנות ה-60 לא חיבקו את העולים החדשים. גם לא באשדוד. המיתון הקשה, פיטורים ושוב חזרה למעגל העבודה לא פסחו גם על מרסל ועמרם.
אני הכרתי את מרסל בגיל העשרה שלי. בת שבע ואני למדנו יחד בתיכון ומאז אנחנו חברות נפש. במו ידיהם ועבודה קשה מרסל ועמרם טיפחו את הקן המשפחתי. לימים נולדה גם בת הזקונים איילת. מה שהכי זכור לי ממרסל זה השקט, היא דיברה בשקט, חייכה בשקט. ואת הכאב שלה נשאה בשקט.
בימים שנהרג בנה מאיר בצבא, בשעות הכי קשות, שבא לצעוק, היא נשאה את כאבה בשקט. דאגה להרגיע את בני המשפחה ונשאה את כאבם על כתפיה, תמיד בשקט. היה בה המון חום, הבנה והמון הכלה. זכורה לי שיחה אישית איתה באופן מקרי, שבה הביעה דאגה מיוחדת לבתה הבכורה, החברה שלי. וגם אז ביקשה שלא אספר את פרטי השיחה. הבעת המבוכה בעיניה היפות, עיני אימא שדואגת לגוזלית. ובכל זאת שומרת שלא להתערב יותר מדי.
אהבתי גם את הזוגיות שלה עם עמרם, נישואים של 65 שנים, תמיד יחד. בקניות, טיול ערב או בחוף הים. היא אהבה מאוד את הים. מרסל עוזבת את העולם בשקט, היא מצאה את מותה בתקופה שאסור להתקהל. אני רוצה להיפרד ממך בקול גדול, מרסל, בזעקה ממעמקי הלב, בצעקה של אהבה.
***
אסור למות בימי הקורונה. אתמול הלך לעולמו בשקט השחקן ניקו ניתאי. גם הוא נפרד מהעולם בהלוויה שקטה ללא משתתפים כמעט, בקושי בני משפחה. שחקנים שעבדו איתו מעידים כי עבד עד הרגע שבו הוחלט לסגור את התיאטראות.
בגיל 88 עדיין היה על הבמה. הוא חטף שבץ ומת, לא נדע לעולם אם זה היה קורה לו בכל מקרה, כי השתייך לאוכלוסיית הגיל השלישי, האוכלוסייה בסיכון גבוה לא לשרוד את הקורונה. מה שבטוח שלא הקורונה הרגה אותו.
מאחר שגם אני שייכת לקבוצת הסיכון הזו, אני לא בטוחה שמה שיגמור אותי זו הקורונה. אני מאוד רוצה לדעת, אם בכלל אפשר לכמת את זה, כמה אנשים ימותו בגלל היעדר טיפול, ממחלות אחרות, כי כולם עוסקים בקורונה.
הבידוד בבית גורם להרבה שיחות בין חברים וחברות שלי. מלבד הבדיחות שאנחנו מעבירים בוואטסאפ, אנחנו גם מספרים על החוויות וההרפתקאות שלנו עם גורמים שאמורים לתת לנו טיפול וסיוע רפואי.
לצערי, אחת הסיבות שהציבור מאבד אמון במשרדי הממשלה הוא הפער בין מה שמנחים אותנו לבין המציאות. כמה מחבריי לא הצליחו להשיג מענה אנושי של רופא קופת חולים. כל הבדיקות הרפואיות שאינן קורונה נדחות, ויש כמה כאלה שיכולות להיות קריטיות.
***
חברה טובה שלי ממתינה לניתוח מציל חיים, אחרת ממתינה לתוצאות בדיקה שיקבעו אם לקבל טיפול כימו. אני עצמי סוכרתית, שמקווה שיהיה לי איפה לקבל את התרופות שלי. כי אולי הקורונה לא תהרוג אותי, אבל בלי אינסולין כנראה לא אחזיק מעמד. שלא לדבר על המתח ואי הידיעה על מה שצופן לנו העתיד.
גם כל הסימונים על גבי אריזות המזון לא חשובות פתאום. אנחנו אוכלים מזון לא בריא, לא זזים מהבית, מכרסמים הרבה מול הטלוויזיה. אם זה לא יהרוג אותנו, אז זה יפרנס הרבה חברות של תרופות.
כל הסגר וההתייפייפות בדאגה לסבא וסבתא, יש בהם שקר מסוים. לא החיים שלנו מעניינים. מלבד לקרובים לנו, אנחנו מיותרים. הפחד הוא שבני גילי עם מחלות כרוניות יציפו את מסדרנות בתי החולים. וכל מערכת הבריאות שהוזנחה שנים ארוכות תתגלה במערומיה.
אני ממושמעת, יושבת בבית, רוצה להישאר בחיים ולבוא חשבון עם כל מי שקרא לי “חמוצה”, כי לא הסכמתי עם אשליית החיים הטובים בגן עדן של שוטים. יובל נח הררי ההיסטוריון אומר שהעולם יהיה שונה אחרי מגפת הקורונה. אני מקווה שהשינוי יהיה לטובה, כי אחרת, מה הטעם להתאמץ לחיות.