האדם שהמציא את הדת עשה את זה כנראה מכמה סיבות. הראשונה היא כנראה אי היכולת להסביר תופעות עוצמתיות בטבע. השנייה – ניסיון להשפיע על התופעות בדרך של מחשבה ובקשה. כך נולדו התפילה והפולחן. והשלישית קשורה ליכולת של אותו אחד בקהילה להבין שזו דרך לשעבד המונים ולהשתלט עליהם.
לא, אל תחשבו שזה פרק בפילוסופיה. אלא יותר פוליטיקה דתית ברוח התקופה. כל תקופה וההתמודדות שלה, כל תקופה והאלוהים שלה. והכי נכון להכיר בכך שנשארנו עובדי אלילים, רק האריזה שונה.
כל הרעיון לחשוב על זה נולד אצלי בימים האחרונים בגלל ההתנהלות של הקהילות החרדיות בעידן הקורונה, ובעיקר בעקבות השנאה שמתגברת כלפיהם. אמרות מהסוג של “הם לא משלמים מיסים, לא נשמעים להוראות, מפיצים את הקורונה, שהיא הדֶבר המודרני, ולבסוף משתלטים על מכונות ההנשמה” – הן אנטישמיות במיטבה.
אני יודעת שגם עכשיו אני במיעוט. אני לא שונאת אותם ולא מאשימה אותם, אני מרחמת עליהם. הם תינוקות שנשבו. מרגע שהם נולדים הם חלק מהעדר. מהרגע שהם מתחילים להבין את הסביבה הם חיים תחת אמיתות ברורות שאסור להפר אותן. אמונה עיוורת באלוהים. אבל לא סתם אמונה, אישית, מהלב, אלא לפי תכתיב, כי לאלוהים יש מתווך, מי שהוכיח בקיאות בפסקי הלכה של מתווכים קודמים. הוא קובע לכל העדר, רק הוא יודע מה צריך לעשות. ומי שלא עושה כדברו בעצם מורד באלוהים וייענש.
***
בתקופה שלנו החיכוך בין הגטו החרדי המוגן לבין המודרנה הולך וגדל. וכמה שינסו ראשי הקהילה והרבנים למנוע את זה, הם לא יכולים. קודם כול הם עצמם שלחו שליחים להתערבב אצל החילונים, להיכנס לשכונות שלהם, להשתמש בשירותי הרפואה שלהם ובעיקר לחדור למוסדות הפוליטיים שלהם.
רוב הזמן רבה התועלת בחדירה ובחיכוך. אבל מה לעשות כשהרפואה המודרנית והממסד החרדי לא רואים את ההנחיות עין בעין? אז נוצר בלבול.
אלה שמנותקים לגמרי, מה שמכונה “הפלגים הקיצונים”, הם כמעט לא משתמשים בשירותים שהמדינה נותנת. ואילו האחרים הבינו בסופו של דבר כי עליהם להישמע להוראות. העיכוב הוא תוצאה של שיקול לא נכון של ראשי הקהילה, המתווכים שלהם. הייתי מציעה להם לבקש סליחה מכל נפגע קורונה בקהילה, כי ביום כיפור על זה אלוהים לא יסלח.
החסידים שכחו שכל החסידות קמה כנגד ממסד רבני מאובן, הבעל שם טוב מייסד החסידות היה מהפכן, הרבה יהודים בתקופתו נאלצו לחיות רחוק מקהילות, לא היו שם בתי תפילה, וחלקם, שנאלצו לעבוד קשה לפרנסה, גם לא ידעו לקרוא בסידור התפילה. אז כל הרעיון של החסידות היה שאדם מתפלל מליבו בכל מקום שבו הוא נמצא, וזה מספיק כדי לקרב אותו לאלוהים.
הרבנים המתווכים בין אלוהים לאדם לא אהבו את הרעיון, כי כך החשיבות והכוח שלהם לא בא לידי ביטוי והם מאבדים שליטה על העדר. מלחמה גדולה פרצה בעולם היהודי. אמר לי פעם חוזר בשאלה כי מי שאומר כי “התורה דרכי נועם לה ונתיבותיה שלום” לא יודע איך נלחמו חצרות החסידים אלו באלו והלשינו אלו על אלו לפריץ הגוי.
החסידות, כמו כל רעיון של כוונות טובות, השתבשה בדרך. גם לה נוצרו מוקדי כוח, שלא לדבר שפלג מסוים בה הפך את הרבי שלו למשיח. כך שאין להאשים ציבור שלם על התנהגותו, אלא לקוות שיקום להם בעל שם טוב לתקופה הזו. שיציל אותם מהמתווכים. או שיפקחו עיניים ובניגוד ל”נעשה ונשמע”, קודם ישמעו, יחשבו ואחר כך יעשו.
החרדים הם לא התינוקות היחידים שנשבו. בעיניי כל הביביסטים, שמקשיבים לראש הממשלה כאילו הוא מתווך של אלוהים ולא מוכנים לחשוב אפילו על המוסריות שלו, לא שונים מחסידי ברלנד. עיוורון והליכה שפופה בעדר היא האסון של המין האנושי. ההפחדה שכל מי שלא חושב כמו העדר צריך לשנוא – ערבים, חרדים, שמאלנים, מה שבא ליד. קצת הפחדה, והעדר שועט קדימה. לדרוס ולרמוס בלי הבחנה.
הבידוד עוד יותר מעצים את הרצון להשתייך לעדר. כיף להצטופף עם הרוב, לתרץ את גודל השעה. כאילו מי שלא מצטרף לביבי הוא בעד הקורונה.
***
כמו החרדים, גם השמאל הישראלי ננטש. רק שאצלנו לא צריך את המתווכים, גם לא מנהיגים חזקים, כי אנחנו מאמינים בעצמנו. אני רוצה שאותי ייצגו לוחמי צדק שלא מתפשרים. אז אלה שנטשו לא היו בשבילי מובילי דרך, רק חיבור פרגמטי. בפוליטיקה צריך לעשות חיבורים כאלה כדי לשמור על האידיאולוגיה. להתפשר ולהתחבר עם כל מיני אנשים אפורים וקטנים. לעיתים גם חסרי עמוד שדרה.
מה עם השפם? עמיר פרץ. צילום: אמיל סלמן
אני גם לא מאוכזבת, כי כשאין ציפיות – אין אכזבות. אני שופטת אותם רק ברמה המוסרית. הם ניצלו אותי ואת חבריי, השתמשו במשאבים שלנו כדי להצטופף בעדר. השתמשו וזרקו בדיוק באותה צורה שביבי מתייחס לאנשים סביבו. מה שמלמד, כנראה, שלא רק הקורונה מדבקת.
