בימים אלה של קורונה, כשיש לי הרבה זמן, כשעתותיי בידיי וכלום לא דוחק, ואני כמו כולם נאלצת להיות ספונה בביתי, ומאחר שההיסטוריה חוזרת, החלטתי להתעמק במגפות שבהן נפגשתי לאורך השנים בשני התחומים, מקרא וספרות, שבהם התמחיתי ואותם לימדתי במשך עשרות שנים.
אתחיל במקרא. השבת האחרונה שעברה עלינו נקראת "שבת הגדול", זאת משום שעל פי אחת המסורות נעשה בה בתקופת יציאת מצרים, לפני למעלה מ-3,000 שנה, נס גדול לבני ישראל. הנס לא קרה בחלל ריק, אלא משום שבני ישראל עשו כפי שהצטוו ולקחו לבתיהם כבש המיועד לקורבן חג הפסח.
כשנשאלו על ידי המצרים לפשר הדבר, הסבירו להם בני ישראל שהכבש מיועד לשחיטה משום שבזמן הקרוב תתרגש מגפה שתכה את בכורי מצרים. האחרונים נבהלו ופנו להוריהם שיבקשו מפרעה מלך מצרים שישחרר את בני ישראל כדי שחייהם שלהם, של בכורי מצרים, יינצלו.
המדרש מספר שההורים לא נענו לבקשת בכוריהם, ובמריבות שפרצו בין אלה לאלה נהרגו רבים משני הצדדים. בסופו של דבר, בני ישראל ניצלו ממגפת מכת הבכורות משום שנהגו כפי שהצטוו, וכפי שאנחנו נדרשים גם כיום, כשנשמעו להזהרת משה רבנו שלא לצאת מבתיהם במהלך הלילה שבו התחוללה המגפה.
במגפת דבר פגשתי לראשונה כתלמידה במסגרת עשר מכות מצרים ובהמשך כתלמידת תיכון, כשלמדתי את רומן המופת "הדבר" מאת חתן פרס נובל לספרות אלבר קאמי. בספר מסופר על העיר אוראן שבאלג'יריה, שאגב הייתה בה קהילה יהודית מפוארת, שבה פורצת פתאום מגפת דבר וקוטלת יום-יום בייסורים נוראיים המונים מתושביה.
צילום: ingimge
תחילה העניים הם שמתים בפרווריה הצפופים והמזוהמים, אבל אחר כך משליטה המגפה את "דין הצדק" שלה בלי משוא פנים ומכחידה עשירים כעניים, סוהרים כאסירים, זקנים כצעירים – כולם עומדים נגדה חסרי אונים. אבל יש בהם מי שנכנע לה מיד, יש מי שנלחם בה ויש מי שעושה אותה מבחן לאהבת האדם.
הספר, שנכתב על רקע מלחמת העולם השנייה, כבש את קוראיו כי שילב סיפור ריאליסטי מרתק ומרגש עם משל על מצבו של האדם המערבי המודרני. לימים לימדתי את "הדבר" לבגרות בספרות. סביר להניח שאם כיום, כשאני בעלת ניסיון, הייתי צריכה ללמד את "הדבר", ההוראה שלי היתה מקבלת ממד נוסף, ממחיש.
כדי להתמודד עם המצב ולהגן על עצמי נפשית עשיתי לי בימים אלה חוק שלא להיות אופטימית מדי וגם לא פסימית מידי, אלא מאוזנת. במיתולוגיה היוונית ישנו סיפור מוכר על איקרוס, שהשתמש בכנפיים מלאכותיות כדי להתעופף באוויר, אך טס קרוב מדי לשמש עד שכנפיו נמסו והוא התרסק. זאת כי הוא לא נשמע לאביו דדלוס, שבנה עבורו את הכנפיים והזהיר אותו שלא לעוף גבוה מדי, אך גם לא נמוך מדי, כדי שהנוצות לא ייהרסו והוא יטבע.
כשפרצה מגפת הקורונה, תויגתי מיד בקבוצת סיכון בגלל גילי – הידוע גם כגיל השלישי, ובגלל מחלת רקע נדירה שממנה אני סובלת. אבל דווקא המחלה הזו היא זו שאפשרה לי בשבוע שעבר, אחרי שבועיים של סגר בבית, טיול לגיטימי למרכז הרפואי קפלן. זאת משום שזומנתי ליחידה הממוקמת בו וחוקרת את המחלה המדוברת.
בעלי הצטרף אליי כמובן בשמחה. התלוצצנו בינינו לבין עצמנו שאם גם היינו מצטיידים בחטיפים לדרך, זה היה יכול להיחשב לנו כטיול שנתי, כמו של בית הספר. בעלי המתין לי במכונית, במגרש החניה. שהותי ביחידת המחקר ארכה כשעה וחצי, במהלכן לא הפסיקו שם, תוך כדי הפעולות, לחטא את הכול באלכוהול, שריחו החריף נישא באוויר. לו הייתי אוהבת אלכוהול, מה שאני לא, הייתי יכולה גם ליהנות באותה הזדמנות מהתמסטלות קלה.
מה שהצחיק אותי זה שביחידה ציידו אותי בין היתר במד צעדים. למה? כי נזכרתי שעם פרוץ הנגיף וההמלצה לבני הגיל השלישי שלא לצאת מהבית קיבלתי וואטסאפ מחברה בת גילי, שהליכה ברגל של קילומטרים היו לחם חוקה, ובו סיפרה לי שמד הצעדים שלה שאל אותה אם היא מתה.
ההומור והצחוק מעניקים לנו את היכולת להסתכל על המציאות בפרופורציה נכונה. אנו במשפחתנו הגרעינית והמורחבת נוהגים ברוח זו, וכך נהגנו גם בעבר, בין השאר, באסונות משפחתיים, במלחמות ובמבצעים צבאיים שעברו עלינו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
בימים אלו פיתחנו הומור פרטי ומקורי שמדי יום מתעשר בחידושים יצירתיים. כך למשל לאור הארוחות התכופות ציין בן הזקונים שלנו שאחרי עידן הקורונה הנרשמים לשומרי משקל יהיה הציבור הרחב (תרתי משמע).
כשהודעתי לבני המשפחה בוואטסאפ שיצאו מהלחץ כי קיבלתי הודעה לעיתונות שלנמל אשדוד נכנסה אונייה עם כמה מיליוני ביצים מיובאות ואונייה נוספת תגיע עוד לפני פסח (שכידוע הוא חג הביצים) כתב גיסי, "תפסיקו לבלבל (תרתי משמע) את הביצים". זכרו שבצחוק יש הרבה רפואה.
