מה כבר יש לי להתלונן, החיים דבש. אני צופה בחדשות, אין מה להתלונן, למה שנהיה חמוצים, הכל דבש. ניצחנו את הקורונה. הראנו לה איזה חברה נפלאה אנחנו.
תחשבו על זה, רובנו שרת בצבא, למדנו הלכות משמעת. כשיש אויב כולם מתלכדים ועושים כל מה שצריך, כל ערב ישבנו במסדר והגנרל נתן לנו את פקודת היום. ואנחנו עקבנו וביצענו. כי רק צבא ממושמע מצליח במלחמה.
האויב בלתי נראה, משהו מפלצתי שבא להשמידנו. אמנם הוא לא אנטישמי כמו האיראנים והנאצים שלא ידענו למה הם מסוגלים. אבל הפעם הגנרל זיהה מראש את גודל הסכנה והניף עלינו את כנפיו, צל גדול עטה עלינו, הרבה עלטה וחוסר בהירות, אבל העיקר שאנחנו מוגנים. כולנו ביחד וכל אחד לחוד, סגורים בביתנו שהוא מבצרנו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
הילדים לא כל כך אוהבים משמעת וסגירות, אבל כשהורים מותשים מאפשרים להם זמן מסך, הקורונה הזו כייפית. הילדים שלי רובם עבדו מהבית, בתורנות עם בני הזוג הם מצאו אתגרים לילדים. העסיקו אותם בעבודות יצירה. ארבעה מנכדיי שגרים איתנו באותו בניין, ויתרו על חברים. הפכו להיות חלק מהמשפחה הגרעינית שלנו. כך שיכולנו לשחק ביחד. והכי חשוב לבשל ולאפות. את שאר הנכדים פגשנו דרך הזום והוואטסאפ.
אז רק שתדעו שכל הילדים מאוד אוהבים את הקורונה הזו. מי שחושב שצריך לפתוח את מערכת החינוך זה רק המבוגרים. הנכד שלי טל הודיע בשיחת הזום בגן, שהקורונה לא תיגמר והוא לא חוזר לגן בכלל. הילדים גם הבינו טוב יותר את המשמעות של האויב הבלתי נראה, יש להם דמיון מפותח והם רגילים להילחם באויבים בלתי מזוהים.
החדשות משעממות. כל יום אותן סקירות, מדגישים כי כל מת היה חשוב למשפחתו, אבל בסך הכל יש לנו, כך מסבירים שם, מעט חללים בקרב נגד הקורונה. כאן מתחילה המתיקות של כל מה שטוב בנו, מתנדבים ועוזרים. צוותים הרפואיים מקבלים את כל ההערכה שלנו, כל כך הרבה אהבה, על המסירות וההקרבה שלהם.
החדשות מורחבות. כל היום אקטואליה, כל שעה מוקדשת לכמה דקות על הממשלה, בתי המשפט והדמוקרטיה, כי צריך קצת אקשן. אבל השאר רק בסיפורי קורונה. כל כך הרבה מתיקות. גם בהשוואה לעולם, אנחנו חברת מופת. איזה חיבוק נפלא אנחנו, בני השישים פלוס, מקבלים, דמעות של אושר והתרגשות היו אמורים לחנוק את גרוני. הדמעות לא פורצות והחנק נדחק, חס וחלילה שלא יהיה סימפטום לקורונה. ושמרוב מתיקות לא תתגבר הסוכרת שלי.
המתיקות הסכרינית הזו שברה אותי. לא הקורונה ולא הסגר. רק המתיקות הזו שמציפה את כלי התקשורת. המתיקות שמערפלת את האמת. מידי פעם נשמע איזה קול צורם על המסך, מי שהוצא לחל”ת או מי שהעסק שלו קרס. אני לא מבינה על מה הכעס. כל השנים האחרונות היו כאן כל מיני חמוצים, שדיברו על סולידריות חברתית. שמאלנים כאלה.
הם דיברו על נושאים משעממים כמו קריסת מערכת הבריאות, או על זה שצריך קצבאות זקנה ונכות גדולים יותר. אבל המדינה העשירה שלנו היא לא באמת כזו, רק עשירה על הנייר אבל יכולה לקרוס אם לא מצמצמים פערים ומרחיבים את המערכת הציבורית.
כל העסקים הקטנים חיו בלה לה לנד. מה רע לנו? אנחנו מתפרנסים טוב, בריאות אם צריך משלמים פרטי. טסים בזול לכל מקום. כך גם ההייטקיסטים הצעירים שהעולם לפניהם. זכויות עובדים? זה לדור הישן. מי שטוב מצליח. למה אנחנו צריכים לחשוב על מי שלא יכול להצליח כמונו? בקיצור, החמוצים הפריעו לשלוות החיים המתוקים שפה.
קשה לוותר על המתיקות הזו, לפני הקורונה לא היו דאגות מלבד תכניות הריאליטי, בזמן הקורונה הכי טוב לברוח מהמציאות בתכניות הריאליטי. עכשיו שאנחנו כל כך מאוחדים באהבה עצמית, צריך להוציא את היצר המלחמתי בתכניות ריאליטי.
כל שירי האהבה מהמרפסות, כל ההקלטות בזום ליצירת הרמוניה קולית נפלאה. כל כך מתוק. האם משקיעים עכשיו בהגדלת תקנים בתי חולים? לא! האם מערכת הרפואה הציבורית תזכה להרחבה לפי צרכי האוכלוסיה? לא! האם ירחיבו את מערכת החינוך? לא! האם יצמצמו את מספר הילדים בכיתה? לא! האם יהיה חינוך חינם מגיל לידה? לא! האם יגדילו את קצבאות הנכות והזקנה? לא! האם יעזרו לעסקים קטנים לחזור ולעמוד על הרגליים? לא!
האם הבנקים יוכלו להגדיל ריביות על הלוואות? כן! האם טייקונים יקבלו תספורת על חובות? כן! המציאות קצת יותר חמוצה מהריאליטי. אני גם מקווה שביום אחרי כשנהג או נהגת בגיל מבוגר ייסע לאט יותר במסלול הלא נכון בכביש, תחשבו לפני שתצפרו, תעקפו, תקללו ותאחלו לו מוות בייסורים. כי הרי חיינו בסגר כדי להציל אותם.
אבל רק אני זו שלא יכולה עם כל המתיקות הזו. עם האימוג’ים החדשים והסלוגנים המצחיקים, עם שקופיות הוורדים הצהובים לשבת שלום וחג שמח עם סיפורי הגבורה של החברה הישראלית. כל הסוכר המתוק הזה לא טוב בשבילי. כנראה כי אני סוכרתית ובכל תקופת הקורונה אין מערכת בריאות לסתם סוכרתיים.
אני בכל זאת רוצה להוסיף משהו מתוק משלי. כדי שאוכיח שגם כשאני נשברת יש בי עוד שמץ של תקווה. השנה כדור הארץ ייהנה מהסגר. חגיגות ל”ג בעומר יהיו בלי מדורות. השנה לא נחנק מהעשן, החופים יישארו בלי גחלים והיערות יינצלו משריפות.
אני מקווה שהרעיון ימצא חן בעיניי כולם. כמו שנפגשים בזום עם הנכדים, נדליק שקופיות של מדורות על המסכים ונאכל תפוחי אדמה צלויים בתנור. ניפגש בתכנית הבישול היומית של השפים הנערצים, עם מתכון לקרטופלאך בתנור בטעם מדורה.
