לפני שנים רבות, יצאה חברה שלי לגלות את אמריקה. היא נחתה בניו יורק ועם חברה נוספת למסע התארגנו לטיול מחוף לחוף, רכשו מכונית גדולה, ומיני פריטים למסע. חיפשו להן מנגל קטן, כזה שמשתמשים אצלנו לפיקניקים, מנגל מתכת קטן, בכל ניו יורק הגדולה לא נמצא מנגל קטן. אין דבר כזה, היא הסבירה לי שאמריקה לא מחזיקה מדברים קטנים, ארה”ב אוהבת הכל בגדול.
אני, שאוהבת לטייל ולגלות עולמות חדשים, ארה”ב הייתה אצלי מחוץ לתחום, רק בגיל חמישים לכבוד יובל שנותיי יצאתי למסע האישי שלי לגלות את אמריקה. בטיול הראשון הבנתי את משמעות גודלה של המדינה הזו. מסע הגילוי כלל נופים, מוסיקה ותרבויות.
גיליתי את המנות הענקיות במזללות הדרכים, אלה שרואים בסרטים, עם הבחורות בשמלות הורודות וקנקן הקפה ביד. הסועדים ברובם נהגים ענקיים למשאיות עצומות בכבישים ארוכים. אני שכל חיי מוגדרת כבעלת משקל עודף, הרגשתי רזה ובלי כושר אכילה. עברנו בנאשוויל ובממפיס, מוסיקת קאנטרי וג’ז. גרייסלנד ואלביס, השיא היה בניו אורלינס לחגיגות המארדי גרא.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
לאחר המסע הזה חזרתי מספר פעמים למסעות באמריקה, הגעתי אפילו לאלסקה. מה שהיה משותף לכל המקומות זה חנויות הענק והשפע שהן מציעות. אחת מבנותיי גרה שש שנים בעיירת נופש על חוף האוקינוס האטלנטי, נסיעה של שלוש שעות לפילדלפיה הייתה רגילה. נסיעה לניו יורק שנמשכה ארבע שעות, לא עוררה התרגשות. נסיעה בענייני עבודה שבע שעות לפיטסבורג וטיול משפחתי עשר שעות לבוסטון. מי שחי שם מסתגל לגודל הזה ולמרחבים. לחיות את התרבות האמריקאית, זה לצאת לקניות, לקנות הרבה בגדול ובזול.
תרבות הקניות האמריקאית זה תרבות של שפע. מרכזי הקניות, הם בחללים עצומים. מותג כמו WALMART זה משהו שכל תינוק מכיר. אילן עשה שם היכרות עם הקלנועית. היה מתיישב על אחת דוחף עגלה גדולה ומעמיס. אנשים יוצאים כל סופשבוע לקניות.
בבית יש מקררים ומקפיאים גדולים, ארונות ומקומות איחסון גם בבתים קטנים. פעם ראשונה בחיי נפגשתי עם אריזות גדולות, כאילו כל מי שגר שם ענק. המחיר למוצרים הגדולים זול, הפיתוי גדול. המבצעים הם אמיתיים. שם למדתי את הביטוי "בזבוז להשאיר את זה על המדף".
אני מדברת על כל השפע הזה, בדיוק בהקשר של המהומות העכשוויות באמריקה הגדולה. כמו כל דבר האמריקאים עושים את זה בגדול. הרבה רעש כי חבל לבזבז את המומנטום אלא שהבזבוז של כל הרעיון הוא הפיכתו לביזה, שוד והרס.
קשה להבין במה כל האלימות וההשמדה הזו מובילה למשהו. איך מעשים כל כך לא צודקים למען מטרה צודקת מתבזבזים על ביזה של תמרוקים ומלבושים מהשדרה החמישית בניו יורק. הרי יש כאן בדיוק חיזוק של הסטריאוטיפ של השחור העבריין, החשוד המיידי בגלל צבע עורו.
אם את כל הכעס והתסכול הם מבטאים בפשיעה ובאלימות, המחאה הזו לא תשנה כלום. המחאה הזו תשחרר קיטור, ולא תביא לשום הישג משמעותי במצבם של השחורים בארה"ב. בכוונה אני כותבת שחורים ולא מכבסת את המילים בפוליטקלי קורקט ל'אפרו אמריקאים'. כי הם משחקים במגרש של הרכושנות.
הביזה האלימה מבטאת תיסכול של המשך התפיסה הניאוליברלית. לעשירים הלבנים יש אז אני רוצה את מה ששייך להם. נקודת המבט היא לא לחשוב על צמצום פערים, חלוקה אחרת של המשאבים. זה שמאל פסול בעיניי האמריקאים. סאנדרס היחיד שמדבר על זה. ועובדה שהוא נדחק החוצה. תפיסה כזו מפחידה אפילו את אלה שלא מסוגלים לגעת בשפע.
גם אלה שנמצאים בתחתית הסולם, חולמים להגשים את החלום האמריקאי, להצליח בגדול, להשיג רכוש עצום. כשאהיה בפסגה אין סיבה שאחלק את זה עם אלה שנשארו מאחור. לכן כל מי שהצליח מהקהילה השחורה, הוא מושא חלום, אבל לא מביא בשורת שינוי.
הייתי בארה"ב בארבעה בנובמבר 2008, ביום הבחירות כשאובמה נבחר. הלכתי עם חבר בעל זכות בחירה וראיתי איך לחץ על השם אובמה על מסך המחשב. כל הלילה ישבתי במתח וצהלתי בבוקר. למחרת כשיצאנו לקניות כרגיל, ראיתי את הברק והניצוץ אצל כל העובדים השחורים. הייתה ממש אוירה של חג. אובמה לא הביא את הישועה, הוא לא שינה את השיטה, אפילו לא הצליח להנחיל את הרעיון של בריאות ממלכתית לכל האזרחים. כי אם יש משהו שמבדיל בצורה הכי מובהקת מי לחיים ומי למוות זו הנגישות למערכת הבריאות.
הקורונה פגעה באמריקאים בצורה כל כך קשה, ופגעה הכי הרבה בעניים. בגלל היעדר טיפול רפואי. הטיפול הרפואי הוא תלוי בכסף שיש לאדם לשלם לביטוח רפואי. רמת הטיפול תלויה באיזה ביטוח רפואי יש לך. רק מערכת בריאות ציבורית טובה מאפשרת טיפול שווה לאזרחים. אבל אפילו נושא כל כך חשוב לא משכנע את האמריקאים לחשוב אחרת.
אז את התסכול של שוטר גזען שרצח שחור, לא מובילים לשינוי החשיבה, אלא באלימות וביזה. כאילו שזה ישנה את המצב של המעמד הנמוך בתחתית שרשרת המזון. ולכן אחרי המהומות האלה לא יקרה כלום.
חברת הכנסת קטי שטרית
כאן המקום להזכיר כי בסוף המאה התשע עשרה מחאה ומהומות של פועלי דפוס, שינו את שעות העבודה וזכויות העובדים, זה התחיל בארה"ב. עד היום מציינים בעולם באחד במאי את סיפור המאבק שבו הרגו שוטרים עשרות מפגינים. וגופייתו הלבנה של אחד הפועלים התמלאה דם והוא הניף אותה, מכאן גם הדגל האדום.
כן, אחד במאי והדגל האדום הם המצאה אמריקאית. במדינת ישראל חברת כנסת מהליכוד שאף אחד לא שמע עליה החליטה לבטל את חג האחד במאי. מה שמפריע לה לחיות זה זכויות עובדים והסמלים שלהם. לא כל כך הבנתי מה היא רוצה. האם היא מתכננת למחוק את היום מלוח השנה?
