התקופה הזאת, שעוברת על כולנו וטורפת אותנו יחד עם כל הקלפים, יצרה אי גדול של חוסר וודאות, חוסר בהירות ושינויים בכל היבטי החיים. זה ניכר בכל דבר, החל מאיך שאנחנו נראים, מתנהגים, איך נראית השגרה של הילדים שלנו במערכת החינוך, איך נראית שגרת העבודה שלנו, אם בכלל נשארה לנו עבודה, ועד לאיך נראים ההרגלים התרבותיים והמרחבים הציבוריים שלנו.
למעלה מעשרים שנה אני לומדת וחוקרת יחסים, התפתחות, בריאות וטרנספורמציה. מה שמעניין ומניע אותי זה איך להפחית את הסבל ואיך אפשר לחיות חיים של רווחה. מעולם לא התעניינתי במיוחד בפוליטיקה ואקטואליה, אפשר לומר שאפילו נמנעתי, אבל לאחרונה התנפצה הבועה שלי ואני מוצאת את עצמי בימים אלו מאוד עסוקה ומוטרדת מכל מה שקורה כרגע בארץ ובעולם.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
אני הולכת ברחוב ורואה אנשים חמושים במסכות וריחוק חברתי. פיות סתומים ומבטים מבוהלים. מיליון מובטלים ברחובות, ממשלה מנופחת ויש שיאמרו מנותקת מהעם. וכל הזמן מנקרת בי השאלה, איך יכול להיות שנבחרי הציבור שכחו את טובת הציבור, אחרת איך ניתן להסביר בין היתר בימים אלו את הקמת המשרדים המיותרים כל כך, המנקרים כל כך בעיני הציבור, מכספי הציבור. הציבור נו, אלו שמשלמים מיסים ולא מקבלים סיוע בימים קשים אלו.
איך אפשר להסביר את זה שזרעו כל כך הרבה פחד סביב הנגיף ובמקום שירגיעו את האזרחים ויורידו את סף החרדה הגבוה שפוגע בתפקוד ובמשק גם בטווח הארוך, ממשיכים להפחיד ולהקצין את המצב על אף שהכול בסדר. רוב האנשים גם אם הם נדבקו בנגיף, עוברים את זה בקלות, אפילו בלי תסמינים. וכמו במחלות אחרות, יש כמובן גם כאלו שלצערי חווים סיבוכים קשים ואף מתים מזה.
כשמשרד הבריאות מאיים ‘אם לא תהיו בסדר, תהיו בסגר’, המסר הוא שהציבור הוא כמו ילד קטן שאפשר לנזוף בו, להחליט עבורו אם ישב בבית בעונש או אם יורשה לצאת לשחק. הציבור גם צריך לבקש רשות איך לחיות, וממה למות – לא מקורונה, מכל דבר אחר יש על מה לדבר. לסגור לו את המשק, להוריד לו את החשק. כי מישהו שם למעלה, זה שאמור להיות המבוגר האחראי מחליט שכך זה טוב, גם אם זה מרסק חיים שלמים של אנשים.
איך אפשר להפעיל את כל תקנות החירום, לעקוב אחרי אזרחים ולהעביר חוקים כמו חוק הסמכויות שמשנים את סוג המשטר ופוגעים אנושות בחופש הפרט וזכויות אדם גם כשאין בכלל מגפה, והכל תחת אמתלה שיש מחלה איומה שמאיימת לחסל את האנושות כולה. הרי כל התחזית הזאת של המוני מונשמים ומתים התבררה כפשוט לא נכונה. אז למה בכל זאת נדמה שיש מי שרוצה לשמר את האפשרות לסגר, לשמור את הציבור קצר עם החבל?
אני לא יודעת אם ומה יחסל אותנו קודם, אבל הרבה יותר מהנגיף הזה, מטריד אותי כאזרחית במדינה וכבת אדם בכדור הארץ, לחיות במציאות כזאת של דיכוי נפשי, כלכלי וחברתי. ההשלכות הן מרחיקות לכת.
ריצ׳רד דיווידסון חוקר מוח ידוע, ערך מחקר שהתבסס על דימות מוחי וחיבר את התיאוריה של המוח השמח: ״אנחנו מחווטים לגלות אכפתיות כלפי האחר ולגלות נדיבות זה כלפי זה. אנחנו קמלים כשאיננו יכולים להיות באינטראקציה עם אחרים. זה חלק מהסיבה לכך שבידוד הוא צורת ענישה איומה. אנחנו תלויים באחר כדי שנוכל לממש את עצמנו עד הסוף ולהיות לגמרי מי שאנחנו״.
אני יודעת מה עלול לקרות לנו ברמה הנפשית רגשית אם אנחנו כל הזמן בחרדה שמא נידבק בנגיף כזה או אחר, מה עלול לקרות לנו אם אנחנו מתרחקים זה מזה ורואים בני אדם אחרים כמסוכנים לנו, ונשארים בד’ אמותינו. אני יודעת מה עלול לקרות לאנשים מבוגרים שמבודדים אותם. הם מתים מבדידות, זה הנגיף המסוכן ביותר לבני אדם.
אני יודעת מה עלול לקרות לילדים שמודדים להם חום מדי יום, ועוטים עליהם מסכה, שמתייחסים אליהם כמו חולים, בזמן שהם אמורים להתגלגל מצחוק, לשיר בקולי קולות, עוטים עליהם סתימת פיות. אני יודעת מה עלול לקרות לילדים שמאיימים עליהם שאם לא יתרחקו הם עלולים להישלח לבידוד.
הם מפנימים את המציאות ואת המסרים המאיימים שלנו והם לומדים שהם מסוכנים אחד לשני, הם לומדים שלהיות בקשר זה דבר מסוכן, הם לומדים לפחד, הם לומדים שהם בעצם חולים ומתחילים לפתח מחלות שיצדיקו את ההתייחסות הזאת אליהם. הם לומדים להיות צייתנים, חסרי פנים, רובוטים אנושיים.
ליה אושרה. צילום: רועי שוחט
ואני שואלת, האם לשם אנחנו רוצים ללכת? אני לא! ואני גם לא מוכנה להעביר את המסר הזה לילדה שלי ולא לאף ילד אחר. אני חושבת שאנחנו נדרשים לעצור רגע, לעשות חשיבה מחודשת ולבחור איך ממשיכים מכאן הלאה גם אם אנחנו לא מורגלים בזה.
אם אנחנו רוצים עולם של רובוטים אנושיים, אז זאת הדרך לתכנת אותם ללא ספק. אם אנחנו רוצים עולם של אנשים חופשיים, מאושרים, יוצרים, יוזמים, עם בחירה חופשית, אז כדאי וראוי שנעשה בחירה מודעת וניקח אחריות על המציאות המתהווה.
אנחנו יכולים לשבת מפוחדים ולחכות שמישהו, מבוגר אחראי אחר יחשוב עבורנו, יחליט עבורנו, ויצור עבורנו חיים שלא אנחנו בחרנו ובהם לעולם לא נהיה מאושרים, או שאנחנו מוכנים להסכים להיות המבוגר האחראי הזה בעצמנו, שלומד, חוקר, בודק ובוחר את מה שנכנס לגוף שלו, לתודעה שלו, לעולם שלו, וזוכר את הסיבה למענה כולנו חיים וממשיכים להשקיע במפעל האדיר הזה שנקרא אנושות.
האנושות כרגע במצב כאוטי, אך אל לנו לומר נואש. עוד יבואו ימים טובים. הם מוכרחים לבוא. ואם כולנו נשאל את עצמנו מדי יום, איך אנחנו יכולים להשפיע לטובה ומה אנחנו יכולים לעשות היום למען העולם שלנו, אני בטוחה שנצליח ליצור כאן משהו חדש וטוב יותר. אנחנו מוכרחים, ולו רק כי זה בידיים שלנו.
