כל תחילת שנה אני מתפללת שבנותיי ובני יזכו למחנכת טובה בישראל. בעיני זהו סוד המשך ההצלחה שלהם, הערכית והפדגוגית, מרכיב כה חשוב ומכריע להמשך צמיחתם וטיפוחם.
הגננת והמחנכת הן דמויות משמעותיות לרצף התפתחותי ולבניית עתידם ונשמתם הברוכה. המחנכת היא הדשן החשוב להמשך התפתחותן בחממת החינוך. אני רואה במערכת החינוך את העורק הראשי ליצירת נתיבים ברוכים למימוש השאיפות שלנו בילדינו.
כעת, משהסתיימה שנת הלימודים “הקורונית” בחטיבת הביניים במועד הרגיל, 20/6/20, אני יושבת וכותבת מכתב תודה למחנכת יקרה, לילך אקב-לוי, ממקיף י”א. מחנכת שליוותה את בתי, ליהיא, בכיתת מופת שלוש שנים ומהווה דגם משובח למחנכת בחסד עליון, שזכינו לקבלה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
“לך, לילך היקרה לנו עד מאוד, זהו הגיע זמן פרידה, חלפו להן 3 שנים בחטיבה בה זכינו בך. זכינו בחינוכך תוך חיוכך הנבון והמאיר. זכינו להיות הורים גאים לבכורה בכיתתך והמון גם בזכותך. במעבר בין יסודי לחטיבה טמונים חששות רבים, וברגע שהכרנו אותך ידענו שמעבר זה ירוכך בזכות מקצועיותך תוך תבונתך ויחסי האנוש הטמונים בך.
“לילך יקרה, החשיבות בהוראה היא לראות את המקום בו הילד/ה נמצאים ומשם להובילו מעלה. החשיבות בחינוך לראות את נשמתו של הילד/ה ולאפשר לה לפרוח ולהתרומם מעלה מעלה. ואת שיקפת לנו את שניהם, מחנכת בחסד עליון היודעת לסרוג את נשמתו של הילדה ותוך כדי להובילו מבחינה פדגוגית ערכית לגבהים שהינך מצליחה לראות בו ובה.
“כך נגעת בבכורתנו, ליהיא, שראית בה כמו בת אישית שלך. ידעת לטפח את השבילים ביניכן ובינינו ההורים. השכלת להבחין את הצפון בנשמתה ובמוחה.
“הפרידה ממך קשה לנו. המחשבה שאת שהמשכת וזרעת בליהיא שלנו את המשך ההתמדה, העקביות תוך ערכים משובחים היו לנו בית שני. וכעת הגיעה העת והגיעה השעה לסכם תקופה של 3 שנים משובחות, מאתגרות ומהנות של שיח מקצועי, אמפתי ואוהב. שנים שבהן ידענו רק עליות כי ניצלנו את הירידות לשיח עמוק ומלמד, המזמן אפשרויות חדשות הפותחות הזדמנויות לחשיבה אחרת ומקדמת. איתך יכולנו להתבונן מזוויות אחרות על בתנו ליהיא ,אשר מצאה אצלך כל פעם מחדש מקום אמין, מקצועי ומחבק.
“3 השנים חלפו במהרה ובכל זאת כל שנה היוותה לנו עוגן לבאה אחריה. האמונה שלך בבתנו ליהיא, המכובדות בשיח בכל צומת אפשרי, הרצינות והתובנות כל אלה יחדיו הובילו אותנו כל יום מחדש לדעת כי בורכנו בך.
“תבורכי מפי עליון על כל מי שאת ועל כל מה שאת מייצגת הן כאישה והן כמחנכת במערכת החינוך. נבקש לאחל לך המשך עשייה פורייה, מבורכת המגיעה מן הלב והנשמה תוך חיבור עם רציונאל בריא תוך חשיבה יצירתית אוהדת ומרגשת.
“אנחנו כבר מתגעגעים אליך ומאחלים שנמשיך וניפגש בצמתים נוספים בהם נוכל ליהנות מתבונתך ומאור עינייך ומעשייך. נאחל המשך בריאות איתנה להמשך עשייתך הבוראת מתבגרים במערכת החינוך לתפארת מדינת ישראל. מחבקים, מעריכים אוהבים וכבר מתגעגעים”.
אני דואגת תמיד בכל שנה לכתוב מכתב תודה והערכה למחנכות ולגננות. אני מקפידה לשבת ולכבד אותן בכתיבתי ובוחרת בחרדת קודש כל אות, הברה ומילה. הן בעיני נשים יקרות מפז, הדואגות לעשות לילות כימים על מנת לאפשר לילדי להצליח.
הרי בעידן הקורונה הנוכחי “זכו” צוותי ההוראה לקיתונות רותחין, לזעם שוצף וקוצף ולגידופים מצד כל מערכת אפשרית כמעט ובעיקר מצד גורמים במשרד האוצר וכן, גם מהורים. בייחוד בתקופה זו אני רואה לנכון לשבח את צוותי ההוראה בכלל והמחנכות בפרט על מסירותן תחת טילי הרעל שהופנו כלפיהן. ימי ההסגר הפכו להיות מלחמה של טילי לאו עליהן ולא טילי פרחים ולאב (love). נראה היה שהחלפנו סגר אחד של מלחמה בסגר אחר של לוחמה. האחד היה מכיוון עזה והנוכחי היה מכיוון ישראל. זו הייתה שעתה העצובה ביותר של מדינת ישראל.
הקורונה אמנם הובילה בתחילה להיסטריה גדולה כשכל משרד ממשלתי לא ידע כיצד “לאכול אותה”. החליטו בזמן הזה לא רק לאכול את המורות והמורים אלא לטרוף אותם. והייתה שם אישה אחת “אם הגננות והמורות/ים” שלא נתנה לזה יד וחירפה נפשה למען ציבור זה, הגברת יפה בן–דוד. כן, אותה גברת עמדה בגאון בזירה המלחמתית-תודעתית, שנוצרה סביב הציבור אותו היא מייצגת כמזכל”ית הסתדרות המורות.
היא הייתה הלב הפועם של כולנו, על אף שניסו להסיט את העניין העקרוני לטון דיבורה ולהסית נגדה. היא זו שהצליחה להוביל ולהחזיר את הכבוד הנרמס של אותה מחנכת ולמצב אותו יחד עימה. מחנכות בישראל בזמן הקורונה עבדו סביב השעון סביב הוראות המשתנות בקצב יומי ושעתי תחת מטח הוראות בלתי אפשרי. הן התגמשו ויצרו פלטפורמות ומענים חינוכיים- רגשיים מול מטח שוצף וקוצף ולא מכבד של הורים ועמם אנשי האוצר.
הביטול של ההוראה המקוונת, ההתנשאות מולן מי מבין טוב יותר ומי מחליט לגביהן – כל הבלבול המוסדי הזה ובתוכו הבלבול בערכי הכבוד הובילו אותי לא אחת לגבות את ציבור המחנכות והמורים בכלל ולהעריכם ביתר שאת.
והנה הגיעה השעה סיום חטיבת הביניים בתאריך המיועד –ששוב נאלצו ארגוני המורים להדיין בבית המשפט, שהכריע כי מיליטנטיות מחודשת לא תפר את השיח המכבד והראוי כלפי המורות והמורים. בית המשפט הכריע, כי בזירה הזו יש לכבד הסכמים ובכך הדגיש כי יש לכבד את ציבור המורים.
מבחינתי, בית המשפט הבהב לשר החינוך החדש, שהשיח אותו ראוי לכבד מול ציבור מורותיו ומוריו הוא בהתדיינות ולא בהכתבת צווים ולוחמה אזרחית.
לסיום, לבי נפעם כל יום מחדש על הזכות והברכה שעוטפות את בנותיי ובני, שזכו להיות מחובקות ומחובקים בגננות, מחנכות, משלבות, גננות שילוב, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, מעצבות התנהגות, מנהלות ואם שכחתי מישהו, מתנצלת מראש.
