“בעולם הטובע תחת מבול של מידע לא רלוונטי, בהירות היא כוח. בתיאוריה, כולנו מוזמנים להשתתף בדיון על עתיד האנושות, אבל כל כך קשה לראות את הדברים בבהירות מספקת, שלעתים קרובות אנחנו בכלל לא יודעים שהדיון הזה מתקיים, ואין לנו זמן לברר את השאלות שעל הפרק. אנחנו עסוקים בדברים דחופים יותר: ללכת לעבודה, לטפל בילדים, לדאוג להורים מזדקנים.
לרוע המזל, ההיסטוריה אינה נוהגת לתת הנחות. אם עתיד המין האנושי יוכרע בהיעדרכם, כי אתם עסוקים מדי בלהאכיל ובלהלביש את הילדים שלכם – גם אתם וגם הילדים שלכם עדיין תישאו בתוצאות. זה לא הוגן, אבל האם מישהו אי פעם אמר לכם שההיסטוריה הוגנת? אם כן, הוא שיקר”.
עד כאן הציטוט מדבריו של יובל נח הררי מתוך הספר 21 מחשבות על המאה ה-21. להבנתי זה בלתי נמנע שכל אדם הבוחר להתפתח ולהיות מודע לתהליכים פנימיים בתוכו, יתפתח ויבשיל יום אחד להיות אדם המודע לתהליכים חיצוניים ומעורב גם ברמת המקרו. יש גבול עד כמה אדם יכול להיות עסוק בענייניו בלבד. בשלב מסוים מתעוררת ההבנה, כמו בשיר של זלדה, ש”שלומי קשור בחוט אל שלומך”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
אנחנו לא יכולים להישאר יותר אדישים לסבל של אחרים, להרס או לעוולות, בין אם מדובר בשכנים, בתושבים, במדינה, באנושות, בטבע, בכדור הארץ ובפלנטה כולה. זה רק עניין של זמן עד שמבינים וחווים את זה שהכול זה אחד. הכול זה אנחנו ואנחנו זה הכול. כל מי שחי ברמת התודעה הזו, מבין שיש לנו אינטרס משותף ושכולנו אברים של אותו הגוף. אין באמת הפרדה, אין באמת אני או אתה, יש רק אנחנו. אחד.
זה תהליך שאני חווה גם בתוך החיים שלי. פתאום אני לוקחת אחריות גם ברמה החברתית, ואחריות לדרך בה אנחנו מתייחסים לטבע. פתאום אין באמת את הפריווילגיה שלא להתעניין בתהליכים פוליטיים המשפיעים על החיים של כולנו באופן ישיר וקובעים את האווירה בה אנחנו חיים ויוצרים.
עד כמה אנחנו שומרים על הטבע זה עניין של כולנו. כשאנחנו רואים שאנשים זורקים כמויות של זבל בחופי הים או בשמורות טבע, זה עניין של כולנו. כשאנחנו מזהים שאנחנו פוגעים בחלק מהחברה שלנו, זה עניין של כולנו. כשנבחרי הציבור לא משרתים את הציבור זה עניין של כולנו.
כשהבריאות שלנו נפגמת והמזון שלנו הופך למזיק בגלל התערבויות כימיות והנדוס המזון זה עניין של כולנו. מערכת החינוך ועד כמה היא למען ילדינו זה עניין של כולנו. עד כמה אנחנו מודעים ומפותחים זה עניין של כולנו. איזו רמת קרינה האנטנות פולטות זה עניין של כולנו. איזה אוויר אנחנו נושמים זה עניין של כולנו. איזה מחשבות, רגשות ומעשים זה עניין של כולנו.
האחריות מתחילה מבפנים ראשית לעצמנו, ואז היא מתרחבת לעוד ועוד מעגלים. אז בפעם הבאה שאנחנו רואים כמויות של זבל שאנשים משליכים בים, אנחנו יכולים להמשיך ולספר לעצמנו שזה לא עניין שלנו, אבל זאת לא אמת. וכל מה שאנחנו רואים בחוץ זאת מראה לעצמנו. זאת ההשתקפות שלנו. מה שנקרין, זה מה שיוקרן לנו בחזרה.
ברור לי שיש לא מעט אנשים המבקשים להיות עסוקים בעניינם ומעדיפים להיות בבחינת צופים בחיים של אחרים בתכניות טלוויזיה, להביע עליהם דעה ולהרגיש כלפיהם רגשות וכל זה מבלי לזוז מהספה. זה קצת כמו כשהיינו ילדים, רצינו שההורים לא יטרידו אותנו בטרדות היומיום של מבוגרים ושיניחו לנו לשחק או לצפות בתכנית הטלוויזיה האהובה עלינו. אני מבינה את המשאלה הזאת, באמת שכן. העניין הוא שלהתבגר זה אומר שעוברות לידינו יותר ויותר סמכויות ואחריות, יחד עם האפשרויות והחירות ליצור את החיים ואת העולם שלנו.
הכול הופך להיות בתחום האחריות שלנו. אנחנו כמבוגרים אחראים לרמה הרגשית בה אנו חיים – איזה יחסים אנחנו מייצרים, לרמה הבריאותית – עד כמה אנחנו מעמיקים ולומדים איך לטפל ולתמוך בגוף שלנו, לרמה הכלכלית, המקצועית ועוד.
הרבה פעמים אנשים מתקשים להבין למה הם צריכים בכלל לחתור ולדעת את האמת מאחורי המזון שלנו, התרופות, את האמת בכל מה שקורה בעולם, על ההחלטות המתקבלות בידי המנהיגים וראשי תאגידים גדולים הן בנושאים חברתיים, כלכליים, בריאותיים או כל נושא אחר. למי בכלל אכפת???
אז למה לנו לדעת? העניין הוא כזה. כשאנחנו יודעים שמשהו קורה אנחנו יכולים לעשות משהו בנדון. זהו תנאי בסיסי, על כן אין לנו ברירה אלא לדעת מה קורה. אחרת אנחנו משאירים בידי אחרים להחליט מה תהיינה התוצאות, ולא בטוח שאלו התוצאות שהיינו רוצים. זה שאנחנו לא מתעניינים במה שקורה, לא פוטר אותנו מהתוצאות. לא סתם נאמר כבר”And the truth will set you free” .
מעבר לזה, כדאי גם לדעת, בין אם אנחנו יודעים את זה או לא, שיש הרבה אנשים שזה מאוד נוח להם שלא נדע, שלא נתעניין ולא ניתן את הדעת על הכוונות והתכניות שלהם שלא תמיד מיטיבות אתנו והם משלים את עצמם שזה משרת את טובתם. אבל אין טובה מלבד טובת הכלל. ובזה אין יוצא מן הכלל.
לפני כשבועיים מישהי כתבה פוסט בפייסבוק, היא כעסה על כך שבפרק של “הישרדות” באותו השבוע הם השתמשו במושג “דירוג חברתי”. זאת מערכת דירוג המעניקה ציון לכל אדם בהתבסס על ההתנהגות, הבריאות, המצב הכלכלי והחברתי שלו.
לדאבוני לא מדובר במדע בדיוני, אלא מציאות ממשית המתקיימת בימינו בסין. המערכת מדרגת שם אנשים. בספר של יובל נח הררי, הוא מדבר על דיקטטורות דיגיטליות שמאיימות על עולמנו.
מאחר ונתקלתי בזה, השבתי לה שאני סבורה שמה שצריך להדאיג אותה יותר זה מה שקורה בחיים האמתיים מחוץ למסך כשהתכנית מסתיימת, סביר להניח שיש אינטרס לעוד ממשלות, כולל בישראל, שתהיה בידן האפשרות הזאת לשלוט באזרחים ולדרג אותם. היא השיבה לי שלקחתי את זה רחוק מדי, ומה שמטריד אותה באמת זה רק מה שקורה בתכנית “הישרדות”. אני מניחה שזה סוג של מנגנון הגנה שמאפשר לה להישאר בתוך הבועה בה דברים מהסוג הזה לא יכולים באמת להתקיים כי קשה לעכל דבר שכזה.
זה הדהים אותי למען האמת. ועל זה בדיוק בונים כשמרדימים את ההמונים מול הטלוויזיה. אז אפשר להכין דלי גדול של פופקורן ולצפות בסדרות וסרטים בנטפליקס ובשלל הערוצים מבלי לדעת בכלל שאנחנו שחקנים בסרט של החיים שהוא מעבר לכל דמיון ומציאות, או שאנחנו יכולים לבחור לשחק במודע את הגיבורים שאנחנו, לכתוב את התסריט, להחליט איך לביים את הסרט הזה וגם לבחור איך הוא ייגמר.
איזה צופים אתם בוחרים להיות?
