השבוע הגעתי עם בתי בת השלוש בפעם הראשונה לחוף המצודה באשדוד. זה היה מדהים לראות איך באופן מידי היא קלטה את הוייב הפראי והחופשי של המקום וביקשה להוריד מעליה את כל הבגדים, בשונה מפעמים אחרות שאנחנו בים. כמו זיהתה בחוכמתה שיש כאן משהו אחר. ילדת טבע שלי. בזמן שהיא חגגה את החירות שלה כילדה בעולם, שיחקה עם הצדפים והים, אני בתוכי עברתי מסע בזמן.
חוף המצודה, חוף נעוריי, פראי ויפה. מצודה קדומה מהמאה ה-7, מהתקופה המוסלמית ועם שרידים מהתקופה הביזנטית. חוף לא מוכרז של חופש.
היינו נפגשים שם כל החבורה ימים ולילות, זריחות ושקיעות, חולמים חלומות, שואלים שאלות קיומיות, מפתחים תיאוריות פילוסופיות על החיים והמוות, מדברים על מוסיקה ואלוהים, מנגנים ושרים, הולכים לאיבוד ובכל פעם מוצאים עוד חלק בזהות שלנו. פיסת גן עדן חפה מכל סימן ממסדי.
מיד אחרי שסיימתי תיכון עזבתי את העיר לתל אביב, אבל היו עוד שנים רבות בהן היינו מתכנסים להיפגש שם מפעם לפעם.
מצודת אשדוד ים. צילום: ליה אושרה
המצודה היום מגודרת, מגונדרת ושמורה כאתר ארכיאולוגי. ויש שם גוש גדול של כאב שלוחץ על הזיכרונות של הרבה מתושבי העיר ועורר מחאה גדולה, כי שמו גדר על סמל החופש שלנו. והרי ידוע כי חופש וגדרות אף פעם לא הולכים טוב ביחד.
יש הרבה נקודות מבט על כל עניין וגם על הנושא הזה. אני בוחרת להאמין שהכוונה הייתה טובה ויש משהו נכון בשימור ובכך שמטפחים את המקום, אבל תמיד יש משהו גס כשמתערבים בטבע של המקום ושל האנשים שחיים שם, ומשהו בדרך בה זה קרה, ביחסים עם התושבים והיעדר השקיפות לא היה צלול כל כך ולכן היחסים עכורים עכשיו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
אני לא חושבת שההחלטה לגדר את המצודה הייתה נכונה, קשה לראות שקיעה מטריפה וברקע גדרות. אני נוטה להאמין שיש חלופות אחרות וכולי תקווה שעוד ייעשה תיקון.
ובדיוק כשהשמש התחילה לשקוע כמו שרק היא יודעת, אדומה, יפה, ונושקת לים הכחול העמוק עם הבטחה לשוב ולזרוח מחר, דמעות הציפו את עיניי ויכולתי לשמוע את פסקול הנעורים שלנו. בוב מארלי, לד זפלין, הדלתות, ג’ניס ג’ופלין, פינק פלויד ועוד רבים וטובים. הם היו הסמלים שלנו, הם היו השותפים שלנו למחשבות, לרגשות ולתקוות שלנו בחיים. הם הפסקול של המצודה שהייתה בידינו.
חלק בי שאל, מה נשאר מהנערה שהייתי בחוף הזה? מה היא הייתה אומרת על האישה שהפכתי להיות? התשובה הופיעה מהר, הנערה שהייתי חיה ובועטת בדיוק כמו אז, רודפת צדק ואמת, חופש ושלום, מאמינה באהבה ורוצה להרבות טוב בעולם. אין מרחק גדול בין מה שחשבתי אז להיום. האמת עמדה במבחן הזמן. אני שמחה לגלות שלא שמתי עליי גדרות ולא השתקתי את המנגינה הזאת בתוכי.
אני לא בטוחה למה בדיוק אני בוכה, אבל שמתי לב שככל שאני חולפת על יותר תחנות בציר הזמן של החיים, יש מן בלנד של התרגשות מעורבבת בשמחה ועצב על מה שהיה ונגמר. חלקיקי חיים שחלפו עם הרוח. נוסטלגיה בלתי נמנעת התגנבה למרחב שלי ואיתה הכרת תודה עמוקה על כל מה שהיה.
כמה טוב שהיו לנו כאן כל כך הרבה רגעים כאלו של חופש ותקווה. כמה לילות של מוסיקה, חברות ושיחות אל תוך הלילה. כמה טוב שתמיד היה מי שהביא איתו תופים, גיטרה, וכולנו באנו עם לב פתוח וחשוף. כמה טוב שרוחות טובות נשבו עלינו בחוף הים הזה.
כמה טוב שזכינו ולא ישבנו כל הנעורים שלנו מול מסכים, כמה טוב שכל התמונות והסרטונים מאוחסנים בזיכרונות שלנו בלבד ולא מצולמים במצלמות אבטחה וסמארטפונים מטופשים, כמה טוב שהיינו פנויים לגמרי להיות נוכחים ברגע הזה שהיה.
כמה תום. כמה טוב. כמה טוב. גם אז העולם היה משוגע, לא דמיינו שיהיה משוגע יותר מזה, בטח לא משוגע כמו בימים אלו, אבל המציאות עלתה על כל דמיון.
רובנו התפזרנו כמו שהחיים יודעים, חלק נותרו בעיר וחלקנו עברנו לערים ואף ארצות אחרות, או חזרנו, ועדיין תמיד יהיה משהו חזק בחברות נעורים ובהתבגרות הזאת יחד, שמחבר בינינו כאן על פיסת זיכרון האדמה הזאת בה חלמנו יחד והבטנו אל אותו האופק.
אני לא יודעת איך מהפשטות הזאת הסתבך לנו כל כך בני האדם, המרחק הזה בין מה שרובנו התכוונו שיהיה, לבין מה שנהיה. כל מרוץ החיים הזה בשביל שנוכל יום אחד לשבת על איזו פיסת אדמה, עם קצת מוסיקה, קצת אהבה, קצת רוח טובה ואופק להביט בו יחד. בדיוק כמו אז.
