קרן צ’וקלר לוינמן, תושבת אשדוד בת 26, מסיימת ללמוד בימים אלה עבודה סוציאלית. היא גדלה באשדוד לאם דיאנה, רכזת בחברת סיעוד ולאב ולדימיר, טכנאי מיזוג וקירור. שניהם מהנדסים, בעלי תואר שני. הם הגיעו לאשדוד ב-1991 מברית המועצות לשעבר.
גילוי נאות: קרן היא תלמידה שלי, היא כותבת שירה כבר שנים ועברה אצלי תהליך כתיבה, במהלך שנות לימודיה העמוסות ממילא.
ערכתי את ספר הביכורים שלה, ספר שירה ששמו “יוצאת אל האור” ומצפה לזמן הנכון לצאת לאור. הנה שיר יפיפה מתוכו, בהשראת רחל המשוררת:
צאי אל האור
לִבֵּךְ, כַּאֲחוֹתִי הַיְּקָרָה
הָרִימִי נָא עֵינַיִךְ
נַפְשֵׁךְ כְּגַן גָּדוּשׁ בְּיָפְיוֹ
פִּתְחִי שְׁעָרַיִךְ אֶל הַשְּׁבִיל הַפּוֹרֵחַ
לְכִי לָךְ – אֵלָיו, צְאִי לַדֶּרֶךְ
אֶחֱזִי אוֹתוֹ הַסֶּלַע
מִתּוֹךְ הַחֻרְשָׁה הַסְּבוּכָה
הַגִּיעִי אֶל הָאוֹר
לקרן יש הפחתה בשמיעה. היא מתמודדת עם העניין אותו למדה להפוך למתנה. בימי קורונה כשאי אפשר לקרוא שפתיים בגלל המסכות, עלה הצורך במתן מענה לאוכלוסיית החרשים המבוגרים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
"במסגרת פרויקט ברווחה באשדוד, כחלק מההכשרה שלי לתואר, בניתי סידרת מפגשים עם מועדון החרשים באשדוד. בעקבות הקורונה, רובם הרגישו מנותקים כי לא תמיד יש תרגום לשפת הסימנים בתקשורת, חלקם לא יודעים לכתוב ולקרוא בעברית, קשה להם להתעדכן.
היו שמונה מפגשים, פעמיים בשבוע, התלוותה אלי מתורגמנית לשפת הסימנים. הייתה גם מתורגמנית לשפת הסימנים ברוסית. בין השאר הנחיתי תרפיה באמנות. לוח חזון, קולאז' עצמי, עבודה עם קלפים טיפוליים וניהול שיח: מה החלום שלך? מה הכי קשה לך בתקופה הזאת?
במפגש האחרון לקחתי בידורית ענקית ושמתי מוזיקה אלקטרונית איטית בווליום מטורף…שמתי אטמים. חילקתי בלונים והם הרגישו את הרטטים של הבאסים על הבלונים. העברתי להם דמיון מודרך. הם לא יכלו לעצום עיניים כי צריך להסתכל על המתורגמנית, חלק הורידו נעליים, הרגישו את הרטט על הרצפה והכיסא. הם רקדו ונהנו כל כך! הודו לי מאד על ה-20 דקות האלה. היה כל כך מרגש ומיוחד! קבענו כבר שישה מפגשים בהמשך, הפעם לא כחלק מההכשרה אלא כחלק מהעסק שלי".
תכף נגיע לעסק שהקמת. איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?
"אני רואה את עצמי במקצוע, אמא לפחות לשניים, במשרה ניהולית עם עסק פורח".
אין בך חששות לאור המצב הנוכחי של העובדות הסוציאליות?
"המחאה האחרונה טלטלה אותי אבל זה נתן לי כוח, השראה ומוטיבציה, כי מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת, לטפל באוכלוסיות מוחלשות ובכלל לתת מענה לכל מי שזקוק. יש חששות ודאגות, לגבי התגמול הכספי. אני לא מתחרטת על בחירת המקצוע הזה, אני מאמינה בו.
אפילו אם בן אדם יהיה על אי בודד, הוא יצטרך עובדת סוציאלית כי יהיו לו חששות וחרדות. זה מקצוע כל כך רחב אופקים, המקצוע זה המהות שלי. לא סתם אומרים שעובדות סוציאליות לוקחות את המקצוע הביתה. אני אצטרך ללמוד לא לעשות זאת. זה שריר שצריך לאמן. מקווה שאצליח. לא רואה את עצמי בשום תחום אחר".
מה מקור שם המשפחה הכפול?
"בגיל 15 החלטתי שאני מוסיפה את שם המשפחה של סבא שלי מצד אמא שלי-לוינמן, מתוך כבוד והערצה. הוא וסבתא גידלו אותי כשההורים עבדו קשה אחרי העלייה לארץ".
איך בחרת ללמוד עבודה סוציאלית?
"מגיל קטן אמא שלי אמרה עלי שאני פסיכולוגית או עובדת סוציאלית מלידה. איכשהו יצא שהתעקשתי וניסיתי להתקבל ללימודי הפרעות בתקשורת במשך שנתיים, אבל לא התקבלתי. בערב קיץ אחד ישבתי עם ההורים שלי מלאת תסכול ומפורקת מכל השנתיים האלה ואז שאלה אותי אימי, 'מה את רוצה להשיג מלימודי הפרעות בתקשורת?'. עניתי לה: 'לטפל ולעזור לאנשים, לתמוך ולעשות פרויקטים עם אנשים', ואז אימי אמרה לי: 'אפשר לבחור מקצוע אחר שמשרת את המטרות האלה'.
מיד בחרתי בעבודה סוציאלית. למחרת נרשמתי לתואר באוניברסיטת אריאל, ותוך שבוע הודיעו לי שהתקבלתי. אני זוכרת שישבתי בקורס סוציולוגיה ואמרתי לעצמי 'אלוהים תודה, אני בבית, תודה לאל שבמקום ללמוד פיזיקה וביולוגיה, מבנה האוזן ומבנה הלשון ומה לא, אני לומדת מה שקרוב אלי עם אנשים מיוחדים, נוח לי, יש תחושה של עממיות, ממש עם של עובדים סוציאליים. הטבעיות של ללמוד את החומר התיאורטי שיכול להיות לא כל כך מעניין, אבל בסופו של דבר יש הרמוניה איתי, עם החומר ועם החלק המעשי.
נשארה לי רק עבודת אחת להגשה לסיום התואר. עכשיו אני מחפשת עבודה שתאתגר אותי. בן זוגי יובל עומד להתחיל ללמוד באוניברסיטת אריאל תואר במדעי המחשב, בדיוק כשאני סיימתי את הלימודים באריאל. נגור ביחד באריאל אז אני מחפשת עבודה באזור".
איך התחושה עם סיום הלימודים?
"ממש עצוב לי לסיים את הלימודים, לכולנו. לא רוצים להיפרד, הלוואי והיינו יכולים להמשיך לעבוד באותה מחלקת רווחה. ברור שזה לא ממש ריאלי…תקופת הלימודים לא הייתה פשוטה, העמסתי על עצמי, הגעתי למצב של עומס יתר קיצוני. עבדתי בשלוש עבודות בשנה א' וב' – הנחייה, ייעוץ והכוונה בכל מיני תחומים במשרות חלקיות. בשנה ג' למדתי לאזן. פתחתי עסק -"סונצה"- להנחייה וטיפול רגשי דרך אמנות. בחרתי לקרוא לעסק 'סונצה' כי זה הכינוי שלי בבית ומשמעותו שמש ברוסית.
החלטתי לשלב בין אמנות לעבודה סוציאלית. התחלתי ללמוד תרפיה באמנות במכללת ביטוי – מרכז נוביצקי ברמת גן. נעזרתי במעוף שמסייע ומחזק עסקים קטנים בשיתוף משרד הכלכלה. הם היו נהדרים. כיף להקים עסק, להתחיל להיות עצמאית, ללמוד איך לשווק, זה לא קל אבל מאתגר".
בזכות מה הייתה בין הסטודנטים קירבה כל כך גדולה בתקופת הלימודים?
"הלימודים לתואר כללו קורסים שאפשרו לנו לשתף, להיחשף ובכך להתקרב זה לזה ולהביא את עצמנו כפי שאנחנו באמת. היינו כמעט 90 סטודנטים -אוסף של אנשים צעירים שרוצים לשנות את פני החברה. לא הייתה תחרות על ציונים, מי שסיכם לעצמו את השיעור מיד הציע לאחרים. הייתה אווירה נהדרת של נתינה ומעורבות הדדית. זה היה פשוט טהור. לא ראיתי דבר כזה בשום מקום אחר".
שיהיה בהצלחה!
