את מופרעת, משוגעת, בלתי נשכחת, הפרעת אישיות גבולית, לא רואה ממטר, לא עוצרת באדום ומופרכת לחלוטין, באת לשבור את כל מה שבנינו עליו. סגור זה הפתוח החדש. בידוד זה הבטוח החדש, רחוק זה הקרוב החדש.
איזה טוויסט, איזו עלילה, עלילת שווא. ובכל זאת אין מה לומר, את באמת מרשימה, אבל עם כל הכבוד, אני עדיין מתגעגעת לשנים קודמות, לאשליה של שליטה בחיים שלי, כן אני יודעת שזאת רק אשליה, ובכל זאת, אני מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת לאשליה של חופש, אני מתגעגעת לתחושה שהחיים עוד לפניי ושעולם כמנהגו נוהג, מי יודע איך ינהג העולם החדש הזה מעתה ועד עולם.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
אני מתגעגעת לחיים שהיו, אני מתגעגעת לאפשרויות שירדו מהפרק, אני מתגעגעת לימים בהם באמת הרגשנו שהמשטרה כאן לשמור עלינו לפני שהפכנו להיות חשודים מידיים כשהנפנו שלטים של תקווה בהפגנות וחטפנו מכתזיות בפנים, ולא נראו מדי יום סרטונים מטורפים על מפגשים מזעזעים בין אזרחים ושוטרים על אופן הנחת המסכה על הפנים.
אני מתגעגעת לדמוקרטיה, מתגעגעת לימים שבהם אנשים עוד האמינו שילדים מפיצים אהבה ולא וירוסים. מתגעגעת לסמול טוק, מתגעגעת לחיוכים, לפנים של אנשים. לימים בהם אנשים לא חשדו זה בזו ולא בדקו בציציות אם המסכה מעל הפה או מתחת לאף. אני מתגעגעת לימים בהם יכולתי להיכנס עם הבת שלי לגן ולשחק איתה ושלא יסתכלו עליי כמשהו שיכול להדביק ולא בקטע טוב. אני מתגעגעת לביטחון המדומה.
אני בעיקר מתגעגעת לנשום אוויר צח עם כל הריאות, הפה והאף. מי היה מאמין שהזכות לנשום אוויר תילקח מאתנו, מי היה יכול להאמין לסיפור מופרך שכזה? מי מאמין היום לסיפור שכזה?
“ובימים ההם, אנשים עטו על עצמם מסכות, כפפות ומחיצות, קפסולות ושני מטר, והסתגרו בתוכם, בביתם, וחשדו זה בזו, והתרחקו זה מזו, התבודדו ונמאסו על עצמם. ולא היה נביא בעירו ולא מתווה לעסקים ולחינוך, וכולם חיכו לחיסון שיושיע אותם מפחדיהם העמוקים למות, ולא עניין אותם אם החיסון מוכן ובטוח לשימוש או לא, רק לא למות מפחד.
ובימים ההם גלים באים והולכים, גל ראשון שני שלישי, והיו חוששים מהגל שיבוא וכל הזמן חיכו לאסון הגדול שהבטיחו בטלוויזיה והוא פשוט לא בא. בימים ההם נשים היו כמו רמזור אדום בלילה, ביזו את סמלי המדינה והורידו חולצות, חשפו שדיים והצביעו על המלך העירום ועל השחיתות וביזוי ערכי המדינה ושוב דיברו על בחירות. ובימים ההם השכל הישר היה עקום ומרוב מחסור בחמצן מעטיית המסכות אנשים הפסיקו לחשוב ורק חיכו שמישהו יגאל אותם מעצמם וישיב להם את החיים שהיו ואינם.
ובימים ההם האמת יצאה לאוויר העולם ובתחילה הסירחון היה גדול וככל שהאמת זלגה החוצה, אנשים נאחזו במוכר ובידוע. בימים ההם הייתה התעוררות גדולה של אור ואחדות ועל אף כל הנ”ל אנשים התחברו ונזכרו שאין ייאוש כלל וכל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה, עוד לא אבדה תקוותנו, ארץ ציון, ומשיח הגיע רכוב על חמורו וצייץ בטוויטר שלו “ובא גואל לציון” וכולם התחבקו זה עם זו וכולם אהבו זה את זו וגר זאב עם כבש וגרו בשלום ימין ושמאל כאילו היו גוף אחד של עם אחד”.
בעטנו בכדור הארץ רחוק מדי, לקחנו את הטבע לקצה, הגזמנו עם עשרת הדיברות, נתנו לנו ספרון קטן עם שני עמודים, לא משהו מורכב מדי, אבל אנחנו הגדלנו ראש ועשינו הכול, רק הפוך.
לפעמים בא לי לקום וללכת, לקחת את הבת שלי ושני תיקים ופשוט ללכת אל האופק. יחפה, חפה מכל השטויות. תן לשים ת’ראש על דיונה. נראה שההיסטוריה תיכתב מחדש כי מדובר בערימת שקרים והמצאות ושום דבר לא כפי שהוא נראה. מדי יום צף ומתגלה משהו חדש ומזעזע את הקיום שלנו ואת כל מה שחשבנו על החיים. אבל יש בזה משהו משחרר. למען האמת, האמת תמיד משחררת.
פתאום זה היכה בי, אנחנו חווים אובדן זהות, לקחו מאתנו כל מה שאנחנו מכירים וקוראים לו חיים. האנושות במשבר זהות. ומשברים הם תמיד הזדמנות לצמוח ולזרוע זרעים חדשים באדמת חיינו. אז כן יש ימים שזה מפחיד, אבל גם מרגש, מסקרן ומעניין לראות מה מבקש להיוולד.אם אנחנו לא מה שחשבנו, אז מי אנחנו לעזאזל? אולי באמת הגיע הזמן לברר. מה שבטוח זה שאנחנו בעיצומו של שינוי וכל שינוי באופן טבעי קצת מפחיד, קשה ולא ברור איך תתארגן המציאות בתוכו. גם אני עושה שינויים בתוך החיים שלי פנימה והחוצה וזה הזמן לאוורר חלומות, אמונות, בחירות, לשחרר את כל המיותר שנגרר יותר מדי זמן ולוקח יותר מדי מקום.
אני חושבת שאנחנו בפתחו של דף חדש בעידן חדש. על אף המצב הכאוטי כרגע, יש לי תחושה שמסך ענק עומד לעוף ולחשוף בפנינו כל כך הרבה יופי, והאמת תעמוד שם ערומה ומרהיבה כמו אלה יוונייה ותברך אותנו שהגענו עד הלום.
ערים? ברוכים הבאים לחיים כפי שלא הכרתם אותם מעולם. יהיה מדהים.
