אני בזוגיות גרועה, גמורה. כבר מזמן יודעת שזה נגמר בינינו וזה הזמן ללכת משם ואני אומרת לו “תקשיב זה לא עובד, אני פשוט לא אוהבת אותך יותר.
אני לא סומכת עליך, לא נמשכת אליך, אני לא מאמינה בך ובדרך שלך ואלו לא החיים שאני רוצה לחיות, אתה מבין? אין לנו את אותם החלומות”.
אבל הוא לא מבין, לא מבין את מה שאני אומרת לו ורק אומר שאני מדברת שטויות ושזה הצד השמאלי של הגוף שלי מדבר, אבל אני אומרת לו “בייבי, זה כל הגוף שלי, אין פה צדדים, תבין, כל הגוף שלי צועק די. נגמר”.
מה לא ברור? אני יוצאת ערב ערב עם חברים להעביר לו את המסר, בירושלים, תל אביב, קיסריה, עולה על כל הגשרים וכמו שצועקים כשמאוהבים שכולם ישמעו, אז ככה אני צועקת, אבל הפוך, ‘אני כבר לא אוהבת אותך יותר, תשחרר’.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
ומדברים עלי בחדשות וקוראים לי בשמות ואומרים שאני תמימה ומחפשת אהבה בתוך עולם פוליטי ומושחת. אבל מה שאני הכי רוצה זה למצוא מטפלת זוגית אלופה שתעזור לראש הממשלה שלי ולי להיפרד יפה ושנלך כל אחד לדרכו כי הזוגיות שלנו הלכה קיבינימט.
מכירים את זה שאתם במערכת יחסים גרועה ממש, כזאת שכבר אי אפשר להציל ופתאום אתם נפגשים עם זוג חברים שכל כך אוהבים ומכבדים וסומכים ומאמינים זה בזו ואחד על השני וכל הערב הם נוגעים, מדליקים במבטים שלהם, במחוות הקטנות של הגוף, זה ברור שהם עושים מלא סקס, מרגישים את זה באוויר, ואז מזדחלת לה בפנים מן קנאה קטנה, לא צרות עין, קנאה כזאת, קנאונת קטנטונת, כי זה מבליט את כל מה שנורא בזוגיות שלכם ואתם גם רוצים כזה?
אז זה מה שקרה לי במוצ”ש האחרון כשצפיתי בכתבה ששודרה במהדורת החדשות בערוץ 12 עם דנה וייס על דנמרק. הו דנמרק, דנמרק, דאם יו. הכול שם פתוח כרגיל, אין מסכות וגם לא היו, אין שם כמעט חולים, הפארקים ומקומות הבילוי מלאים באנשים ולמעשה הם חיים את החיים שהיו לנו לפני חצי שנה. זוכרים?
אבל עזבו קורונה, מה שהכי תפס אותי בכל זה היה מערכת היחסים של הציבור עם הממשלה. יש שם מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו. ואם לדייק, יש מבוגרת אחראית. יש שם ראשת ממשלה שהם מאוד אוהבים, הממשלה שלה עושה הכול בשקיפות ומשתפת את העם בהחלטות ונותנת הנחיות מראש ובעקביות כך שהם לא באפלה, הקואליציה והאופוזיציה עובדות בשיתוף פעולה, מזרימות כספים וכולם רגועים, שום דבר לא גוסס והמסר ברור, יש על מי לסמוך!
ואצלנו? אצלנו מתנגן השיר “אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו, אבינו שבשמיים”. באמת שאין לנו בארץ על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, לא סתם השיר הזה היה כאן להיט.
אין ממש הסבר איך בדנמרק כמעט ואין חולים על אף שהכול פתוח ואין מסכות, מה ששוב מוכיח שהמסכות מכסות על משהו אחר, לא על קורונה, סליחה משרד הבריאות אם אני הורסת לכם את השטיק. בדנמרק דיווחו על אמון גבוה של הציבור במקבלי ההחלטות, הם מרגישים שהמדינה דואגת להם וקשובה לצרכים שלהם, אתם יכולים לדמיין ישראלי אחד בארץ שאומר את זה?
העיתונאי הדני אומר בריאיון ‘זה לא כמו אצלכם בישראל, לא נותנים 5,000 שקל’ז ומצפים להסתדר, פה נותנים סכום כסף משמעותי ממנו אפשר באמת לחיות ולכן יש לאנשים סבלנות ואמון’. הוא גם מוסיף ‘זה לא כמו אצלכם שמפעילים את השב”כ כדי לעקוב אחרי אזרחים, לנו יש אפליקציה וולנטרית שאם מישהו חולה, אז הוא יכול פשוט לדווח בעילום שם, אם הוא רוצה, והם יודיעו לאנשים שהיו לידו שידעו אם הם רוצים להיבדק’. יש להם נו מן קטע סקנדינבי כזה, יושר קוראים לזה?
ואני מסתכלת עליו, ומסתכלת על זה שיושב בממשלה שלי, הבייבי שכבר מזמן לא שלי, ומבואסת לחלוטין. איך נתקעתי עם אחד כזה? אני גם רוצה דני. כי בייבי לא סומך עלי אם הוא מפעיל שב”כ, ומה הוא אומר לי במילים אחרות? ‘לא מאמין לך’. ואני אומרת, ככה לא בונים מדינה.
החיים הם מערכות יחסים. אנחנו בריליישן שיפ עם החיים. עם עצמנו, עם הילדים שלנו, עם בני הזוג, עם האחים, החברים, העובדים, השותפים, השכנים, עם הגוף שלנו, עם אוכל, עם כסף, יחסים עם העבר, ההווה והעתיד, עם החיים ועל המוות, עם האהבות והאכזבות שלנו, עם החלומות, עם הפחדים, עם מה שהיה ומה שלא. זה כל מה שיש לנו, מערכות יחסים. ויש את מערכת היחסים שלנו עם הממשלה. ולא נותר בה דבר מלבד האשמות, הסתרות וניסיונות הפחדה.
התמוגגתי מהכתבה הזאת על דנמרק כי זה הוכיח שיש חיה כזאת, שאפשר לכונן יחסים כאלו, ובאותה נשימה התכווץ לי הלב על העם שלי, על המדינה שלי, על היחסים המסוכסכים עם הבייבי הזה שלנו. כולם שואלים על מה הם מפגינים ויש תשובות שונות לכאן ולכאן ובעיקר יש כל כך הרבה סיבות, מרעב ועד חרפה, אך מה שמונח מתחת לכל זה, זאת בעצם הזעקה על היחסים הבלתי נסבלים בין העם לשלטון. יחסים שעלו על השרטון.
כל אחד יודע שהבסיס ליחסים זה אמון. והמסר שלי כאן, זה שהכאב הזה לא מונח בצד הימני או השמאלי של המפה ולא של הלב, הכאב הזה חד והוא במרכז לב העם. ‘כואב לנו’ הם צועקים, ‘אנחנו לא יכולים יותר’ הם זועמים, ‘אנחנו רעבים ללחם, לתרבות ולסיבות לחיות כאן’ בוכים. ‘אנחנו רוצים הווה, רוצים עתיד. אנחנו רוצים להמשיך הלאה, להתגרש’, העם צועק, ויש את אלו שפוחדים ואומרים ‘זה לא שיחסים אחרים יהיו טובים יותר’, ויש את אלו שרוצים ללכת, פשוט ללכת.
יש מי שמשלים עם זה שבוגדים בו שוב ושוב ואומרים שככה זה במערכות יחסים, אבל גם לבגידה יש גבול. אם אדם לא עוצר, מתבונן ומכיר באחריות שלו על הרס היחסים, אז אי אפשר לקחת את הבגידה הזאת כדי לשדרג ולהציל אותם. ‘די. אתה לא רואה אותנו’ הם אומרים, והוא בשלו, ‘אני לא יודע על מה הם מדברים’.
היחסים האלו לא עובדים, זאת עובדה. וזאת הבעיה. כשיחסים גרועים, התוצאות גרועות. זה כמו הורה של פעם שרק מאיים ונותן עונשים, אבל אתה מבין אבא’לה, גדלנו כבר, אי אפשר יותר לאיים עלינו ככה, זה פשוט לא עובד. אנחנו מסתכלים על האופק ולא רואים את אותו הדבר, אז איך אפשר להפליג יחד אם אנחנו לא רוצים להיות על אותה ספינה?
אני לא מכירה יחסים שעובדים בכפייה. כי הם פשוט לא. אנחנו בפרק ב’ ואי אפשר לעצור את זה, אי אפשר להחזיק אותנו עגונים בברית הלא מקודשת הזאת.
קול קורא – דרוש/ה מטפל/ת זוגי/ת ליחסים שלנו עם הממשלה ודרושה אישה מנהיגה, כי זה ברור שבדנמרק, פינלנד ובניו זילנד נשים מנהיגות את המדינה ומשהו טוב מאוד קורה שם. אולי הגיע הזמן לתת צ’אנס לאיזו ליידי שתנהג בנו בג’נטלמניות.
תאריך אחרון להגשה: אתמול!
