הקורונה מתפשטת בקצב שיא בארץ ובעירי אשדוד. בגל הראשון כולנו היינו ספונים בהסגר בבית והיינו שמורים ומוגנים. כשאמרו לנו בחדשות, שהגל השני יהא הרבה יותר רציני, לא הבנו עד כמה. חדשות לבקרים הייתי שומעת על א/נשים הקרובים אלי, על כך שהם בבידוד ועל כך שהם חלו. המעגל הצטמצם והלך. לא עוד דמויות לא מוכרות בחדשות אלא מכרים וחברים קרובים.
ואצלי ביום שני בבוקר זה היא הגיעה, הקורונה. בתי ואני חשנו יומיים לפני כן כאבי גרון ושיעול. לילה לפני נעלם לי חוש הריח והטעם. זהו, כאן החלטתי בדחיפות להטיס את שתינו לבדיקת קורונה בבוקר. התוצאה הגיעה כבר בערב: “יש לך קורונה”. שתי דקות לאחר מכן גם בתי יצאה חיובית.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
באותן שניות הייתי בהכשרה מקצועית בזום. זהו, לא יכולתי כבר להקשיב ובמקביל צלצול טלפון הגיע משניידר, שגם בני שעבר שם בדיקת קורונה לפני ניתוח שיניים , גם הוא חיובי מוחלש ויש לחזור על הבדיקה שוב. זעה עטפה את גופי, והגלגלים במוח התחילו לעבוד במהירות.
למי מודיעים קודם? מי הא/נשים שעלי להודיעם? ראשית, מנהלת הגן שבו בני נמצא וממנה לצוות ההורים. משם להרים הודעה ברשת החברתית על מנת שכל מי שבא עמי במגע ידע קבל עם ועדה על כך ויפעל לפי ההוראות. מכאן עברתי לקבוצות הוואטסאפ הרבות להודיע גם שם, כי בין היתר טיילתי, למדתי, ביקרתי חברות וחברים, אני גרה בבניין והשכנים גם הם חלק מחיי.
ולאחר שחשבתי שהודעתי לכולם הגיע מבול של תגובות: שיחות טלפון והודעות פרטיות בכל אמצעי אפשרי. יכולתי לזהות סגנונות שונים, של אנשים שברובם באמת דאגו וברכו להחלמה מהירה ושנצא מזה במהרה ללא קשיים אחרים.
מהר מאוד לאחר התוצאות התקשר רופא מחמ”ל הקורונה, שמו ד”ר עמיר שוראני. הוא היה מדהים בהסבר, ברוגע שנסך עלי תוך גלויי אמפטיה לכל שאלותיי. לאחריו המשיכו להגיע האיחולים להחלמה, הרצון לסייע בכל דרך והיו גם את התגובות המלחיצות. כל תגובה בשעה כזו יכולה להוביל אותך לאלף ואחת מחשבות.
החלטתי שאני לא מסוגלת בשלב הזה לענות לשיחות הטלפון. עלי לארגן את בני משפחתי להערכות מחודשת לקראת ימי הסגר שלנו. כמו כן לעבד לעצמי מה האופן בו אני רוצה לנהל זאת בתוך ביתי עם המשפחה שלי, ומשם לברר לעצמי כיצד יראו ימי הבידוד באופן היעיל ביותר.
זה החזיר אותי בהקבלה ליום בו נתבשרתי, כי בני נועמיקו נולד עם תסמונת דאון והייתי צריכה לשגרר זאת לכל חברי וחבורתי וחוג מכרי. אני מזכירה זאת בהקשר של בשורת הקורונה, כי אני מצליחה לזהות סגנונות של תגובות הזהים לחלוטין בעת בשורה זו.
להבדיל אלף הבדלות נועמיקו הוא ברכת פרי הגוף (גם אם לא חשבתי כך בימים הראשונים), לעומת הקורונה שהיא בבחינת קללה גופנית. ולמה כוונתי? דקה לפני ששגררתי ברשת החברתית על היותי נושאת קורונה בגופי ציפיתי למגוון תשובות והאמת רובן הפעימו את לבי, כפי שהיה בשעת בשורת לידת נועמיקו עם תסמונת-דאון.
תמיד יהיו שניים – שלושה שמרוכזים רק בעצמם ויתחילו את מסע השיסוי בי. הייתה האחת שמרוב שהייתה מרוכזת בתכניותיה האשימה אותי על חורבנן, הנוספת לא הפסיקה להטיח בי שהייתי חסרת אחריות ומתפקידי הציבורי לחזק את עניין ההיגיינה ועוד.
הפליא לעשות איש שירות שהזמנתי לביתי, שכעס עלי איך עשיתי לעצמאי שכמותו את “הטריק” כשהוא היה בביתנו למדידות. כל אחד ואחת מהם לא הצליח לערער את עולמי שממילא היה נפיץ באותם רגעים.
לעומתם רוב הציבור דרש לשלומינו, ביקש לסייע, לבשל, לאפות ועוד דרכים מרגשות של דאגה הובעו לאורך כל הערב והבוקר. אכן בדיוק כפי שנועמיקו נולד ועמו בשורת התסמונת, היו א/נשים רבים שחיבקו וביקשו ללוות ולחבק, אך היו את אותם א/נשים שהרימו אצבע מאשימה וכעסו איך העזתי להביא ילד עם תסמונת-דאון ולפגום בכל פלא הבריאה.
אבל אני כבר מחושלת. מלידת נעמיקו עברתי תהליכים רבים. האחד מהם לנשום, לא ליפול לכעסם של אחרים. זה שלהם, וזו הדרך שלהם להתמודד עם חששותיהם. אני יכולה להמשיך בדרכי תוך למידה מכל אתגר שהחיים הציבו בפניי. איך סיכמו זאת חבריי: “קורונה זה לא פיצה, אף אחד לא מזמין את זה מרצונו ומפנק את חבריו על חשבון הבית” (הקרדיט לנתנאל חי –יוסף). וחברה אחרת הוסיפה: “זה מה שקורה כשמתעקשים להיות חיוביים בכל דבר” (אלה מרים).
ולסיכום מהבידוד המשפחתי שיסתיים ב-12/8/20: הקפידו על ההוראות שבעתיים. בכלל ובפרט תמכו בכל חולה או מבודד, הוא זקוק לכם לעידוד ולא לשפיטה. אל תהפכו את המאומתים והסובבים אותם למצורעים. התמיכה והחיבוק בכל מקרה הם מרפא לאין –ערוך.
היו שם תמיד עבור אלה שזקוקים לכם בכל רגע נתון – אתם הדרך להחלמתם הרפואית והנפשית ולא רק במקרה של קורונה, שכמו תמיד אני טוענת הגיעה לדייק אותנו, את פועלינו ואת דרכינו. אאחל שפע בריאות לעמו ישראל, ונאמר אמן!
