למעלה מחודשיים שאנחנו נפגשים מדי שבוע בזום, מדברים אהבה ומרחיבים את נקודות המבט שלנו על החיה הזאת שנקראת זוגיות. עם כל הכבוד למרחב הווירטואלי המאפשר לקבוצה מרחבי הארץ להיפגש מבלי לצאת מהספה, מהמיטה או אפילו מהפיג’מה, לרוב, כדי להעמיק יחסים חשוב גם לקיים מפגש אנושי ישיר.
החיבור לא קורה רק בשורה התחתונה של הדברים, אלא דווקא בין לבין, ברווחים. דרך מחוות קטנות כמו להכין לכולם קפה או לאכול את עוגיות התמרים הנימוחות והמושלמות של רחלי ולהתמוגג.
יש מרחב שלם שהטכנולוגיה מאפשרת אבל זה כמו מצע בו זורעים זרעים ואם לא יודעים להיפגש על פני האדמה פנים מול פנים, אז כל זה לא יכול באמת לפרוח. טוב לו לאדם להיפגש, לא טוב היות האדם לא פוגש, לא טוב היות האדם לא יוצא מעצמו ולו רק כדי להיכנס עמוק יותר פנימה לתוכו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
"בלי ליה זה לא קורה", אמרה זאת שאי אפשר לעמוד בפניה, כי היא מדהימה ומתוקה להפליא ובכלל אחותי משכבר הימים, אז לא נותר לזאת שיודעת לאהוב אותנו אפילו עם הפופיק והקורקבן אלא להסכים וככה ביחד עם זאת שרוקדת את החיים עם הבטן החכמה והתנועה המדהימה שלה, ארבע נשים, ארבע אחיות שנפגשות, אנחנו יוצאות חמושות באהבה וכוונה טהורה לדרך המתגלגלת מצחוק עד למצפה רמון. איך הגענו לשם? בצחוק, אבל הכי על אמת. הלב היה פתוח, הפה דיבר אמת והעיניים ראו רק את הטוב שבנו.
בכניסה למצפה רמון קיבלה את פנינו כיכר עם השלט המזמין "מרחב השראה" שהיה כמו רמז מטרים והבטחה לבאות. נפגשנו עם כל החבורה הנפלאה ויצאנו יחד למכתש, וככל שעלינו גבוה, הרוח הייתה חזקה כל כך שכמעט ועפנו, אפשר לומר שאפילו ניסינו לעוף. הרגליים נותרו על הקרקע אבל הנשמה ריחפה משמחה על החיבור ועל הזיכרון של כמה טוב היות האדם בטבע שלו, עם רגליים על האדמה וראש בעננים.
חזרנו לבית המארח, כל אחת הביאה תבשילים ומרקחות מעולמה וחייה, איתם נכנסנו אל תוך חלל יפהפה של הבית והתכנסנו לסעודה חגיגית. הרגשתי שנכנסתי להיכל של אהבה, כמו גן עדן עלי אדמה. מזמן לא נפגשתי איתי ככה באווירה כזאת מאפשרת, חופשיה מכובעיי השונים. נטו אני. נטו אתכם.
בכל סבב במעגל העמקנו פנימה ונפגשנו עם עוד חלקים, עד שהחיבור בינינו היה כל כך חזק שהרגשנו זו את זו, את העונג, את השמחה, את ההודיה, ההוקרה, וראיתי את זה ברור, כולנו פשוט ילדים וכולנו יפים! בחיי כמה שאנחנו יפים! הסקרנות, ההתרגשות, השמחה, האהבה, הרצון הטהור לשחק, להתנסות, להיות, כל זה גורם לעיניים לנצנץ. יש דבר יפה יותר מעיניים נוצצות?
הלב פועם בקצב, פעימה אחת מתרחב, ופעימה שנייה מתכווץ אל תוך עצמו. קרובים רחוקים, ככה אנחנו נעים במרחב החיים.
נסעתי למדבר לפגוש אנשים ופגשתי אותם בי ואותי בהם. נכנסנו פנימה להציץ מי אנחנו שם בפנים ברגע הזה, ובאחד הרגעים הרגשתי כל כך יפה, מכל הכיוונים, בכל ההיבטים עם כל הגופנפש הזה שלי. אני במרחב השראה, אני הוויה, סך האפשרויות, סך צירופי המקרים, מצורפת, מחוברת, משועשעת, מאוהבת בתוכי. טוב לי להיות כאן בינינו וביני לביני.
כמו כל דבר טוב שמגיע לסיומו, נאחזתי קצת בניסיון להחזיק את הקסם שיישאר, שלא ימהר ללכת להקסים במקום אחר. בדרך למרכז הארץ, אחת החברות אמרה שהיא מקווה שהכול בסדר עם כל החיבוקים והאינטימיות שיצרנו שם, שלא לקחנו סיכון גדול מדי עם הווירוס המפורסם ומיד מבלי להסס אמרתי ששום ווירוס לא יכול לשרוד בתנאים כאלו של אהבה, בחום כזה גבוה, בחיבור כזה עוצמתי.
זה כמו חיסון של אהבה למערכת החיסונית. אין הגנה טובה יותר מאהבה וזה מוכח אפילו מדעית, לא שאני צריכה את המדע שיאשר את הידיעה הפנימית הזאת בתוכי. יצרנו מרחב מוגן, מיכל של אהבה, מקור תמיכה, העצמה, אפס שיפוט, שרשרת לבבות יפהפייה שנכרכה לנו סביב הצוואר.
ונשאלה שאלה, איך מכירים אדם – האם דרך הישגים ותארים? מה קודם למה? החיבור? המשיכה? או קורות החיים? אותי מעניין מה קורות איתך עכשיו כשאתה איתי ומה קורות איתי כשאני איתך כאן ועכשיו.
מה קורות אתנו? מה קורות לנו? איך נראית האהבה שלנו? האם אנחנו זוכרים שאנחנו נשמות במסע בגוף חומר? האם אנחנו בכוונה של אהבה?
כל כך הרבה א.נשים רוצים אהבה, כמהים לביחדנ'ס, אך נותרים בעצמם, בד' אמותיהם ורוצים להתקרב, לקפוץ למים, לתוך האש, לעוף עם הרוח, ולעשות בית עלי אדמות.
מי את? אתה שואל, מי אתה? אני שואלת את עצמי. אנחנו מסתורין, חלקת אלוהים, פיסת עפר, ניצוץ מלמעלה שמאיר לכל האורך מלמעלה למטה ועוטף אותנו באהבה. זה מה שאני רוצה לעשות בחיים האלה, לרקוד אהבה, לדבר אהבה, לעשות אהבה, נקודה. ולא להפסיק להתרחב, לגדול, לאהוב כי זה כל העניין מאז ועד עולם. לא אפסיק לאהוב, לא אפסיק עד שהאהבה תחפץ.
אהבתי הגדולה למרחבים, למוסיקה שמרקידה אותי ומנגנת עליי כאילו שהייתי כלי נגינה. כאילו שאני לא. תמיד נמשכתי למה שיוצא מהדופן, פורץ את הדרך ומעורר השראה.
נזכרתי בי, בשפע שאני ובתשוקה שלי לחיים, ואיזה פלא, אני לא רק אמא. אט אט הסימביוזה הולכת ונפרמת ואני שבה ומתקרבת חזרה אליי באינטימיות כמו אהוב ואהובה שמזמן לא רקדו יחד ולא לחשו מילים טובות באוזן. יש קסם באוויר והוא כאן להישאר.
מוקסמת, קוסמת, נפעמת. מהי אהבה אם לא מרחב השראה…
