כן, כן. אני מאמינה באלוהים. אני מאמינה ששום דבר לא מקרי ושיש יד מכוונת למרות כל האסונות שקורים. אני לא דתייה אבל יש בי אמונה שחיינו מלאים פלאים וניסים שמתרחשים מתחת לאף שלנו.
להאמין זאת מילה מופלאה עבורי, מילה עם כל כך הרבה פוטנציאל. לתת למשהו גדול ממני את הכוח. להבין שיש לקיום שלנו משמעות. אני לא לוקחת חלק בטקסים דתיים, לא שומרת שבת ולא צמה ביום כיפור, אבל יש לי תחושה עמוקה של נוכחות אלוהית בחיי. כמשוררת אני מזכירה את אלוהים לא פעם. אלוהים חילחל לשירה שלי עוד לפני שתפסתי את משמעותו בחיי. הנה בשיר “ג’פרסון”:
אֲנִי וְגֶ’פֶרְסוֹן
לְרֶגַע קַל בַּמַּעֲלִית
נִשְׁאָרִים לָנֶצַח
עַד קוֹמָה שְׁמִינִית
הוּא לָבוּשׁ הֵיטֵב
וּזְקָנוֹ לָבָן
תּוֹקֵעַ חֵץ בַּלֵּב
וּבְיָדוֹ עָנָן
גֶ'פֶרְסוֹן יוֹדֵעַ
לִזְרֹעַ וְלִקְצֹר
הוּא מֵנִיחַ לִי
לָשֶׁבֶת וְלִיצֹר
מַעֲנִיק פְּרָחִים
מְאַהֵב מֻשְׁלָם
נִשְׁאָר אִתִּי בַּדֶּרֶךְ
עַד קַצְוֵי עוֹלָם
גֶ'פֶרְסוֹן מַפְצִיעַ
הוֹלֵךְ לוֹ בַּשָּׂדוֹת
בַּקּוֹמָה הַשִּׁשִּׁית יֵשׁ כֶּנֶס
שֶׁל מַגִּידֵי עֲתִידוֹת
בּוֹא כְּבָר גֶ'פֶרְסוֹן
נַמְרִיא אֶל הַשְּׁחָקִים
עָמֹק בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ
נִמְצָא אֶת אלוהים.
אני חשה את קיומו של אלוהים בתוכי. מפגש בין בני זוג הוא מפגש אלוהי במידה כזאת או אחרת. זה מפגש בין נשמות. במקרה שלי הגעתי לגיל מופלג בלי לפגוש את בן זוגי המיועד. קיבלתי את הלבד ולמדתי לחיות אותו. לא רציתי להירשם לאתרי הכרויות וכשנרשמתי עשיתי זאת באופן טכני וללא התכווננות.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
הערב החלטתי לעשות שינוי, לעזור לגורל לעבוד עבורי שעות נוספות. כתבתי על עצמי בגילוי לב ובצורה מאוזנת, באתר ההיכרויות, לא גרעתי ולא הוספתי. השקעתי אנרגיה וחשיבה מהן המילים הנכונות, המדויקות, שיוכלו ללכוד את תשומת ליבו של הגבר הנכון, המדפדף בפרופילים. חשתי שיוצאות ממני המילים הנכונות, אותן אני מבקשת למצוא כל הזמן. אלוהים היה איתי.
רגילים לחשוב על שכר ועונש, על אלוהים הכועס על עם ישראל ומעניש אותו. אלוהים שלי הוא רך מאין כמותו. בשיר "שיטפון" הבעתי את החרדה מקולו המתגלגל של אלוהים, נבהלתי ממנו, הוא היה רחוק ומסוכן. זה היה כשהייתי בים המלח, לקראת סוף השהות שלי שם כשפתאום הופיעה תזכורת שבאה משומקום, ללא הכנה על נוכחותו רבת הפנים של אלוהים, כפי שיש לנו נטייה לתפוס אותו.
שיטפון
בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיָה נִדְמֶה לִי
שֶׁהַשֶּׁקֶט הַזֶּה יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח
פִּתְאוֹם,
קוֹלוֹ שֶׁל אֱלֹהִים
מִתְגַּלְגֵּל כְּמוֹ מַשָּׂאִית בְּמִדְרוֹן
וְהַמַּיִם זוֹרְמִים
בְּבַת אַחַת
אֶל הַיָּם
בִּדְמוּתוֹ שֶׁל
שִׁטָּפוֹן
יש לאלוהים דימוי כזה, שמתנהג באופן קשוח כלפי בני האדם שאינם סרים למרותו. אני מרגישה נוח יותר לדבר על רצון הבריאה שאינו מתחשב ברצון שלי. הבנתי את זה ביער הפיות בבית אורן. שם נוצר השיר הבא.
אֵין הִירַרְכְיָה בַּיַּעַר
יֵשׁ הֶמְיָה
צִפּוֹר נִפְרֶדֶת מִמֶּנִּי לְשָׁלוֹם
פַּרְפַּר צָהֹב מְפַרְפֵּר וְנֶעֱלָם
מָה שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת קוֹרֶה
צֶמֶד פַּרְפָּרִים שָׁטִים בִּיקוּם מַקְבִּיל
וְחוֹזְרִים הֵנָּה בְּבוֹא הַזְּמַן
סוֹף סוֹף הָרָצוֹן שֶׁלִּי כִּסְמָדַר לֹא חָשׁוּב
קַיָּם רַק רְצוֹן הַבְּרִיאָה
המפגש המשמעותי עם נפלאות היער הביא אותי לתובנות עמוקות שלא הייתי מודעת להן. השורה האחרונה "קיים רק רצון הבריאה" יצאה תחת ידיי כאילו הייתי אדם דתי. רק אחר כך הבנתי אותה…האגו שלי כסמדר לא מעניין את הבריאה, הבריאה לא באה להיענות לקפריזות שלי, יש לה את המסלול שלה, שאינו תלוי בהתנהגות שלי. כמה טוב לחוש שיש סדר בעולם! לא מוכרחים להיות דתיים, מספיק רק להאמין.
האמונה שלי באלוהים התגבשה עם השנים, לפני שנים רבות כשגרתי בתל אביב והתנתקתי מאשדוד כתבתי את השיר הזה.
אז
כשהלכנו לים
ואמא רצתה לשבת ליד אנשים
ואבא לא
ועזרתי להם להקים אוהל
עוד לא ידעתי איזו דרך ארוכה מצפה לי
כמה סבל עוד נכון לי
עד שאהיה מסוגלת להשתרע
על גבי מיטת שיזוף עם מזרון כחול בחוף פרישמן
להסתכל על הים ולהאמין.
האמונה שלי הייתה אז בחיתוליה. חשבתי שההתנתקות מהחוף של הבית, של אשדוד, תוליד בתוכי סמדר חדשה. לחוף פרישמן היה יתרון על חוף אשדוד, ככה האמנתי אז. היום אני רואה את האמונה אחרת. דווקא דרך ההתמודדות עם זיכרונות הילדות הלא פשוטים, ההיקרעות בין הרצונות הסותרים של ההורים ("אמא רצתה לשבת על יד אנשים ואבא לא") דווקא החזרה לאשדוד, למקום המשמעותי בו גדלתי, הצמיחה את האמונה בהתגלמותה.
ומה לאלוהים ולאתרי היכרויות? בראייה ראשונית נדמה שמה שקורה באתרים הוא מקרי לחלוטין, למעשה אלוהים מזמן את המפגשים ומכוון את מה שקורה, פשוט נדמה לנו שיש לנו שליטה על ההתפתחויות כשלמעשה הכל כתוב מראש.
אתר ההיכרויות, כמו כל תחום אחר בחיים, הוא פשוט מגרש המשחקים של אלוהים! לא רציתי לקחת חלק במשחק הזה של אתרי היכרויות, הרגשתי שונה, חריגה, לא מתאימה. לא הייתי מסוגלת להגיב להודעות או לפנות אל מי שמוצא חן בעיניי, לא רציתי לשחק את המשחק החברתי הנדרש. התובנה שלי הערב הייתה ברורה: אני אחת האדם, אני לא שונה מכל אחד אחר, כולנו שווים, כולנו בשר ודם. אני חלק מהמשחק אם ארצה או לא ארצה ועלי לשחק אותו!
הכל בראש, יש לשנות את התפיסות התבניתיות שלנו. צריך לנפץ את התבנית ולתת לדבר האמיתי לצאת. זו הדרך.
למרות התובנות החדשות זה לא הולך להיות לי פשוט. ההתנגדות לאנרגיה גברית-שוביניסטית מלווה אותי שנים. אני נדרשת להאמין שיש על האדמה הזאת לפחות גבר אחד פנוי שמשחקי כוח זאת לא השפה שלו.
הנה שוב – האמונה. עלי להאמין שיכול להיות לי טוב בעולם הזה גם אם הגעתי לגיל שלא פשוט להתחיל בו. אני מאמינה ביכולת ליצור שינוי, אני מגלה בעצמי גמישות שלא הייתה בי. אנשים משתנים כל הזמן, בזכות היכולת להשתנות, גם בגיל מבוגר, העולם נעשה מקום טוב יותר.
לסיום שיר שכתבתי פעם על אהבה ושיבצתי בפרופיל שלי באתר ההיכרויות.
סְרוּגָה בְּמַסְרְגוֹת הַזְּמַן
מְנַסָּה לִתְפֹּס עוֹד לוּלָאָה
שֶׁתָּשִׁיב אוֹתִי
לָאָרִיג הַמְּקוֹרִי
הַמְּשֻׁבָּח
מִמֶּנּוּ עֲשׂוּיָה הָאַהֲבָה.
אמן ואמן!
