מנקודת המבט שלי: אחות שמטפלת בחולי סרטן באשדוד משתפת

מזה 15 שנים שאני אחות במקצועי, כל כולן במחלקות המטולוגיה ואונקולוגיה, שבהן מטופלים אנשים עם מחלות הסרטן למיניהן.

כשהגעתי לארץ ב-2002, כבר אז ידעתי שאני רוצה להיות אחות, רק שאם לומר בכנות הייתי מאותן יחידות שלא בטוחות באיזו מחלקה ארצה להשתלב.

ביה"ח הדסה עין כרם בירושלים, אני בסביבות גיל ה-30 שלי. רגע לפני המבחנים האחרונים של הסיעוד, כשאנחנו האחיות נדרשות לעבור פרק זמן של התמחות באחת המחלקות, חברה שלי לקחה לי את היד והביאה אותי למחלקת ההמטולוגיה.

רוב האחיות הולכות למחלקת "החלום" שלהן, בשאיפה לעבוד שם בעתיד, אלא שאצלי דווקא היה חשש מאוד גדול. הגעתי למחלקה עם סטיגמה שמושרשת בקרב אנשים רבים, כי המחלקה הזו היא מקום מפחיד עם בכי, סבל, פחד ואבל, דכאון שמקשה על העבודה שם.

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"

כשנכנסתי בצעד הראשון למחלקה היה שקט, כזה שאפשר לחתוך אותו בסכין. פתאום יצאה אליי האחות האחראית, עם חיוך מאוזן לאוזן בליפסטיק אדום, צוחקת. באותו רגע הפחד התחלף ברגיעה וירדה לי אבן גדולה מהלב. היא אמרה לי שככה צריך להיות כאן ואת המסר הזה אני מעבירה היום לאחיות צעירות בתחילת דרכן, בקורסים ובהרצאות.

כשאדם מגלה שחלה בסרטן זה מרגיש כאילו השמיים נפלו. הוא פוסע לתוך ים סוער, לפעמים הוא כלל אינו יודע לשחות ומקדימה יש אור קטן בקצה של סיום המצב. אולי להבריא ולהצליח לצאת מזה? ובקצה הים הסוער הזה, אנחנו האחיות נמצאות שם עם המטופלים, מלוות, מכוונות, שם בשבילם.

הקשר בינינו לבין המטופלים הוא מיוחד, של התאמה אישית. יש בתחום שלנו אופי מיוחד של האנשים שעוסקים בו, אם כאשר מדובר בחיבור עצמו, הגישה, הכימיה והדינמיקה, המילה הטובה ולפעמים גם השתיקה וההקשבה.

בסוף כל אלו הם חלק מחמלה מאוד גדולה שכולנו חולקים יחד עם המטופלים. וזה נכון גם לגביי, חמלה הייתה בי גם לפני, רק שמהרגע שבו פסעתי בפעם הראשונה במסדרונות המחלקות הללו, היא הפכה להיות עוצמתית יותר.

במהלך שלוש השנים האחרונות אני עובדת באסותא אשדוד. במרוצת השנים הרבות, בהן בין היתר עבדתי גם במחלקות אשפוז יום, לקחתי חלק בכוננויות בהשתלות מח עצם וריכזתי קורסים לסטודנטים לסיעוד, נאספו לליבי סיפורים מרגשים. מטופלים שהגיעו לים הסוער, צלחו אותו בהצלחה והבריאו.

כך לדוגמא באחד הימים הגיע אליי בחור צעיר בן 25 עם מחלת סרטן לימפומה מסוג הודג'קין. אני זוכרת שהיה מגיע לטיפולים עם חברתו, סטודנטית לסיעוד, ותמיד חשש מאוד מזריקות ודקירות, לעתים אף היה מתעלף.

הצלחנו ביחד להוריד את מפלס הלחץ ולפני שנה הוא הבריא מהמחלה לשמחת כולנו. לפני חודש, נישאו הוא ובת הזוג שלו שהייתה מגיעה עמו לטיפולים.

מטופלת אחרת שלי, אישה מלאת אנרגיה ורוח טובה, סיימה גם היא את הטיפולים בהצלחה והביאה לנו פעמון גדול למחלקה. היא ביקשה מאיתנו שכל אחד שמסיים את הטיפולים, יצלצל בפעמון. מאז בכל פעם שזה קורה, כל הצוות הרפואי נאסף להיפרד במחיאות כפיים, וכמובן בהתרגשות ודמעות.

החיים של כולנו ממשיכים והמטופלים מצליחים להתמודד עם המחלה ולהמשיך בחייהם. זה מרגש בכל פעם מחדש לראות ולהיות במסע הזה שמתחיל במים סוערים, בלי לדעת לשחות, ומסתיים במקרים רבים בחזרה לחיים רגילים.

ואצלנו האחיות והסיעוד כמקצוע, זהו לא סוד שאנחנו עובדים בעומסים פיזיים ונפשיים, אבל הגישה הרגשית למטופל היא לא פחות חשובה. הנפשי פעמים רבות הופך להיות במקום הראשון לצד הטיפול התרופתי שגם הוא מתקדם עם השנים ומביא לאפשרויות טיפוליות טובות יותר. התברכתי ביכולת לתת לחולים את השקט והתקווה, להתמודד עם המחלה בהצלחה.

***

הכותבת, נטלי גרקוב, היא אחות אחראית מכון אונקולוגי, מכון המטולוגי והמכון הרדיותרפי, בית החולים הציבורי אסותא אשדוד ע"ש סמסון