לפני כמה ימים חזרתי מחופשה רגועה ביוון, שכנתנו הים-תיכונית. עיירות חוף ציוריות שופעות בטברנות נהדרות, מסורת וסייסטה. כמה שעות לאחר הנחיתה הבנתי שבזמן החופשה הקצרה שלי התקבלה החלטה זריזה ופזיזה בעיריית אשדוד – לאשר בניית מגדלי מגורים במרכז רובע ט"ו. אמנם אני לא מתגוררת בט"ו, אך מכירה את האזור, כמה מחבריי גרים שם, וכחלק מאשדוד היא חשובה לי.
ביקור קצר בשכונות חדשות באשקלון מגלה שזוגות צעירים רבים מאשדוד רוכשים דירות באשקלון כי אינם יכולים לרכוש דירה בגודל דומה באשדוד (ושם הם מעדיפים בבניינים עד עשר קומות). מצב זה מלחיץ ומעציב את כולנו, תושבים ומקבלי החלטות כאחד. אנחנו רוצים שילדנו יישארו באשדוד (ואפשרויות דיור זה חלק חשוב). בחסות המשבר מתחילה תופעה מדאיגה (ברמה הארצית והמקומית) של אישור תכניות מהיר ומסיבי. תכניות של שכונות חדשות או מתחמי דיור חדשים, עם או בלי התייחסות לתב"ע או לתכניות המתאר המקומיות (והייתי ב"שיתופי הציבור" על תכנית אב לאשדוד – לא שמעתי על הכוונות האלה בט"ו!). חמור מכך הוא חוסר ההתייחסות למרקמים הקיימים של האזור. כך גם בשכונת ט"ו.
שכונת ט"ו היא שכונה נינוחה בשולי העיר אשדוד המאופיינת בבנייה צמודת קרקע ובשוליה המזרחיים והדרומיים בנייני מגורים של13-4 קומות. אפשר להתווכח על התכנון של השכונה, אך זהו המצב הקיים כבר שנים רבות. הרעיון לבנות בצורה שאינה מתחשבת בשום אופן במרקם הקיים, מגדלים של 24-12 קומות בלב שכונת צמודי קרקע, הוא לכל הפחות מגלומני. מה עוד שמתחם הדיור הזה מתוכנן להיבנות על קרקע שייעודה הוא שטח ציבורי עבור גני ילדים, מתנ"ס וכדומה, כלומר לטובת כלל הציבור.
אז נכון שבמגדלי המגורים יהיה מקום גם למסחר, אולי גם משרדים, ויהיו דירות קטנות לזוגות צעירים, מבטיחים לנו. כבר היום מרבית הווילות מתוכננות כך שיש להן יחידת דיור שיכולה לשמש למשרד לעצמאים, יחידת דיור לזוג צעיר או להורים קשישים – ממש עירוב שימושים. רק שהיום יחידות דיור אלו לא חוקיות ונרדפות על ידי פקחי העירייה. ההיגיון סביב חוסר היכולת לאשר עוד יחידות דיור בשטח הווילות הוא עומס על תשתיות. עומס? עד לרגע שבו מחליטים להוסיף מגדלים, ואז הפתרון המתבקש הוא נתיבי תחבורה ציבורית. לא ממש צעד בונה אמון.
כך זה נראה בתכניות. באדיבות: רשות מקרקעי ישראל
צריך לצופף את השכונה
אין ספק שערי העתיד יהיו צפופות יותר, כמויות האוכלוסייה יגדלו, ולא ניתן להמשיך ולהתפרס על שטחים פתוחים מסביב. אין מנוס: צריך לצופף. יש כל כך הרבה דרכים לצופף עיר מלבד בנייה של מגדלים, וכמובן שלא צריך לצופף בבת אחת. צריך לאפשר לכל שכונה להצטופף בקצב המתאים לה (וכדאי וראוי להתחיל דווקא בשכונות ותיקות לצורך התחדשות עירונית). גם במרכז תל אביב הצמיחה הייתה הדרגתית, כזו שאפשרה יתרונות כלכליים לתושבים, ולאו דווקא ליזמים. בשכונה כמו ט"ו אפשר, למשל, להוסיף זכויות בנייה על מגרשי הווילות כך שיוכלו להוסיף יחידות דיור, ניתן לבנות בניינים חדשים במקומות המיועדים בבנייה פרופורציונאלית יותר של עד שמונה קומות למשל ואפשר לשמוע עוד רעיונות יצירתיים מהתושבים.
שיתוף ציבור
שיתוף ציבור אמיתי, כזה שמקשיב לרצונות התושבים ולרעיונותיהם, יכול להניב תוצאות תכנוניות טובות הרבה יותר ובטח שיכול להוות צעד בונה אמון עם השלטון המקומי. כאשר יושבים באופן מכבד עם תושבים בקבוצות חשיבה ניתן להגיע לתוצאות תכנוניות טובות משמעותית. כולנו רוצים שיהיה לילדנו איפה לגור, כולנו רוצים לעבוד קרוב לבית וכולנו גם נשמח לחשוב איך אפשר לעשות את זה בשכונה שבה אנחנו גרים ולהשאיר את השכונה האהובה עלינו.
תכנון שנובע מתוך משבר, מהיר ופזיז לא יכול להגיע לאיכויות הללו. גם אם המדינה מתנהלת ככה בחסות המשבר הארצי, אנו מצפים מנבחרי הציבור המקומיים שידאגו לאינטרסים של התושבים המקומיים, לאינטרסים שלנו. אנו מצפים שנבחרי הציבור ינהיגו שיתופי ציבור אמיתיים עוד בשלבים מקדימים לתכנון, ולא כאלה שמספרים לנו מה תוכנן ולמה זה טוב לנו!
עיירות ציוריות ביוון ובמקומות אהובים נוספים בעולם התפתחו במסגרת תכנון חופשי יותר, התפתחות המכונה "אורגנית" המביאה לידי ביטוי את ידע ההמונים המתפתח לאורך שנות היסטוריה רבות. כיום מסגרות התכנון נוקשות יותר, מסודרות יותר ומרוכזות בידי "מומחים". מן הראוי שלפחות יחקרו ויבינו את אופי המקום וישתמשו בידע התושבים להבנת הצרכים, הרצונות ולחשיבה על הפתרונות הנכונים. אם לא יעשו כך, מוטב שהתושבים יתנגדו.
