אביחי דלאל בטור אישי: כך הלכה וגוועה מכבי אשדוד בכדורסל

סיפור המוות האיטי של מכבי אשדוד בכדורסל:

1. הסיפור שלנו מתחיל בשנת 2009 כשהייתי בכיתה ט', היינו משחקים הרבה כדורסל בשיעורי הספורט (היתה לי בלטה אחת שהייתי זורק לסל מהצד), לאט לאט המשחק הפך לאחד הענפים האהובים עליי.

2. המורה שלנו לספורט, פיני, קיבל כמה כרטיסים מהעירייה וחילק אותם לתלמידי בית הספר: "יש קבוצת כדורסל בעיר והיא בליגת העל".

3. לקחנו כרטיסים ונפגשנו במקיף ז' למשחק נגד הפועל אשקלון. על המגרש חמשת המופלאים: מאיר טפירו, ראמל בראדלי, ג'וש קרטר, יאן מרטין וג'וש דאנקן. בספסל: וויין וואלאס, יוני דרעי, ברק חדד, דניאל גור אריה וכנראה ששכחתי עוד רבים וטובים. ביציע 20 אנשים ואיש אחד עם דגל גדול, זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

ארמונד אסולין וד"ר יחיאל לסרי. צילום: אורי קריספין

4. אין מקום שלא נסענו בארץ, הקבוצה תוך כמה שנים בודדות רשמה שורה ענקית של הישגים מבחינה מקצועית: חצי גמר גביע המדינה, פלייאוף, גמר פלייאוף, גמר גביע ווינר, שוב חצי גמר גביע ושוב. פיגורות כדורסל כמו צביקה שרף ועוד. כל זר שהגיע היה בומבה, כל הליגה הסתכלה. וגם מבחינת קהל: הקהל צמח, הקהל יזם, התנדבות בבתי ספר, שילוב נוער בסיכון, גיוס משפחות וילדים, ניסיון שיתוף פעולה עם קבוצות מכביסטיות כמו עירוני אשדוד ובנות אשדוד.

5. היום הקבוצה נמצאת במקום האחרון של הליגה הלאומית, הקהל בקושי מתעניין. הקבוצה שהייתה מהאטרקטיביות והמעניינות בליגה נעלמת מהנוף.

מי אשם? הנהלה שלא הייתה קשובה לצרכים, הקהל שנטש שהבין שאין פרטנר, רמת הכדורסל בכלל בארץ, הקורונה, בעלי האינטרסים שרמסו בבריונות את הקבוצה, ניתוק ממחלקת הנוער (יש מכבי אשדוד נוער ומכבי אשדוד) ואני מניח שיש עוד סיבות שנעלמו לי בדרך כי אני בעצמי נעלמתי מהיציע.

מכבי אשדוד היא חלק בלתי נפרד מהאישיות שגיבשתי והחוויות שלקחתי, אז כשעוד היו לקבוצה הזו ערכים. מישהו חייב להרים את הכפפה ולהציל את הקבוצה הזו מעצמה, להחזיר את הצבע לעיר.

הנער האוהד אביחי דלאל עם שימי ריגר

שגשוג בענף זה אינטרס עירוני, אדם חכם (משה סידי) אמר פעם שקבוצות הספורט בליגת העל מעלים את המודעות של הערים. אני כותב את זה כאן כי יש פה לא מעט אנשים שיכולים לעזור ולהציל את הספינה הטובעת.

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"