לפני שלושה חודשים בדיוק חגג ברוך דגו את יום הולדתו ה-37. במקביל, הוא גם חגג עליית ליגה עם עירוני אשדוד, קבוצת האם שלו, וככל הנראה בתוך תוכו כבר אז הבין שלאור הגיל והתרגיל, זוהי עונתו האחרונה כשחקן פעיל.
זה לא רק שהגוף אותת לו להפסיק, אלא דגו הפנים לבד שהגיע הזמן לעבור לפרק אחר בחיים ולהשאיר מאחור קריירה גדולה רוויה בהצלחות. ועוד אילו! ארסנל של רגעי שיא ותארים בכדורגל הישראלי, שעליהם הוא יוכל יום אחד להתרפק ולספר לנכדים איזה כדורגלן גדול הוא היה. דגו הפך עם הזמן ללא ספק לשם דבר בכדורגל הישראלי. אותו נער אשדודי צנום ממוצא אתיופי הצליח לשבור מוסכמות ולעבור מכשולים עד שהגיע לקדמת הבמה ולטופ של הכדורגל. כעת הוא פורש ועושה זאת בסיפוק מוחלט אחרי שהשיג כל מה שאי פעם חלם עליו.
“דוד תשובה? לא הייתי שם בזמן כדי לעצור את זה”
ברוך דגו נולד באתיופיה והוא בנם הבכור של ביילין (63) ואיינה (56), נשוי לחיה ויש לו שני ילדים. לדגו גם שלושה אחים צעירים ממנו, בהם מאמן הכדורגל מסאי דגו, ואחות. ב-1990, כשהיה בן שמונה, עלתה משפחתו לישראל.
ברוך דגו. צילום: מוטי קדוש
שנתיים היא התגוררה במרכז הקליטה בבאר שבע, ומשם עברה לעיר אשדוד. “המצב הכלכלי בבית לא היה פשוט”, הוא נזכר. “אימא שלי עבדה כאחות בבית אבות, אבא שלי עבד בכל מיני עבודות מזדמנות. אפילו לא שאלתי אותו אף פעם במה בדיוק. לא היה לי נעים. תמיד ידעתי שהוא ואימא עושים בשבילנו הכול ומנסים בכל כוחם לא להחסיר מאיתנו כלום, למרות המצב הקשה בבית. זה לימד אותי להסתדר בחיים בכל מצב. משם ספגתי את האמונה שאפשר להתרומם מכל משבר”.
את מפלטו הוא מצא בשכונה עם הכדור. הוא בילה שעות במשחקי קט-רגל סוערים עם הילדים עד שיום אחד, כשהיה בן 12, ממש כמו בסיפור אגדות, עבר מאמן נוער מעירוני אשדוד בשכונה וחיפש נערים לקבוצה שלו. “רצו להקים באשדוד קבוצת נערים ג’, ובא מאמן לשכונה שלנו לחפש שחקנים. הוא לקח 40-30 ילדים למבחנים, אני הייתי ביניהם, ולא אשכח את הרגע הזה שאמרו לי שהתקבלתי. הייתי כל כך מאושר”.
עיניו של דגו נוצצות גם כעת, 24 שנים אחרי. מנהל הקבוצה ההיא שבה שיחק דגו לראשונה בנערים של אשדוד היה דוד תשובה המפורסם. הוא זיהה את הפוטנציאל הגדול של הילד, פרש עליו חסות וניהל בפועל את כל ענייניו.
אותו תשובה הפך למנהלו האישי והיה אמון בין היתר גם על ניהול כספיו בעונות השיא במכבי ובהפועל תל אביב עד הפיצוץ הגדול. “בדיעבד אני לא יודע אם זו הייתה טעות לסמוך עליו”, הוא משחזר. “אבל אני יכול להגיד שבתחילת דרכי הוא עזר לי המון. עם הזמן היו הרבה דברים לא נכונים שהוא עשה, הוא גם יודע אותם. לא הייתי שם כדי לעצור את זה בזמן ולעשות את הדברים אחרת. קרה מה שקרה, טוב לי היום איפה שאני נמצא ועם מה שהשגתי ולא בוכים על חלב שנשפך. זה נכון שהיו לי תקופות קשות, אבל עכשיו אני מסתכל קדימה”.
“אני פורש בידיעה שסייעתי לקבוצה שאני אוהב”
קריירת המשחק של דגו הייתה כל כך ענפה שהוא הספיק לשחק ב—10 קבוצות שונות: עירוני אשדוד, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי נתניה, מ.ס אשדוד, הפועל רמת השרון, הפועל ראשון לציון, הפועל אשקלון ושתי הקפריסאיות נאה סלמיס ואפולון לימסול. למרות התחנות השונות, ברור לכול כי החיבור החזק ביותר שלו, וכך גם ההצלחות הגדולות, נעו בין ארבע קבוצות בלבד: שתי התל—אביביות ושתי הדרומיות עירוני אשדוד והפועל אשקלון.
ברוך דגו במדי עירוני. צילום מוטי קדוש
איתן הוא זכה בתארים, עלה ליגות וידע את ימיו היפים ביותר בכדורגל.
ברוך, קריירה מרשימה וגדולה לכל הדעות מסתיימת לה. מה תרם להחלטה שזה הזמן הנכון לעשות את זה?
“ברגע שהעונה הסתיימה ועלינו ליגה, חשבתי המון במשך בערך חודשיים וחצי. שמתי על כף מאזניים מה אני צריך לעשות ומה טוב לי, עשיתי שיקולים של הפציעות שעברתי והפציעות מהן אני סובל וחשבתי על הדברים שאני רוצה לעשות בעתיד. הייתה כמובן מחשבה ממש גדולה יחד עם אשתי, החלטתי שזה הזמן הנכון לעשות את זה ואני שלם עם זה”.
קשה להגיד שאתה פורש בשיא כי השיא היה תארים ושערים מדהימים במכבי והפועל תל אביב, אבל אתה פורש אחרי שסגרת מעגל ועלית ליגה עם עירוני אשדוד. מספק לפרוש בצורה כזו?
“אומרים שצריך גם לדעת מתי לפרוש. אני שמח שעשיתי את זה במקום שקיבלתי בו את הבמה בפעם הראשונה, בקבוצת ילדותי. עשיתי צעד שלא הרבה היו עושים אותו, לרדת מליגת העל עם אשקלון לליגה ב’, אחרי שיכולתי לשחק עוד כמה שנים טובות בליגות גבוהות יותר. הגשמתי את החלום מבחינתי, להעלות את עירוני אשדוד ליגה, אפילו שזה בסך הכול מליגה ב’ לליגה א’. עזרתי לקבוצה להתקיים ולהתפתח, ומבחינתי זו הצלחה. אני פורש בידיעה שסייעתי לקבוצה שאני אוהב, אין יותר מאושר ממני על כך. תמיד אמרו לי, ‘כל עוד אתה יכול — תרצה, כי כשתרצה — אתה לא תוכל’, אז כל עוד יכולתי — עשיתי כל מה שאני יכול”.
צילום: אורי קריספין
איך יהיה לא להריח יותר את הדשא כשחקן?
“אני עוד לא מעכל את זה, אבל אני יודע שיהיה לי קשה מאוד. אני מקווה שאני אוכל לשחק עם חברים בשכונה כמו שהיינו ילדים בכל הזדמנות שתהיה לי. אם אני אעבוד בקבוצת כדורגל, אז אני אנצל כל דקה כדי לשחק על הדשא. זה ייחסר לי לגמרי. מי שמכיר אותי יודע כמה הכדורגל בשבילי זה הכול, ואני מודה לאלוהי הכדורגל שנתן לי את הזכות לשחק כדורגל”.
איך אתה מסכם את הקריירה שלך?
“אני יכול לשבת ולבכות על דברים שעברתי או על דברים שיכלו לקרות, אבל בסך הכול אני מרוצה ושמח. עברתי פציעה קשה, אולי אחת הקשות שיש, ולשמחתי חזרתי משיקום מאוד ארוך ולא פשוט. זכיתי באליפות ובגביעים והייתי בפסגת הכדורגל העולמי, שזה ליגת האלופות, זה המקום הכי גבוה שיכול להיות, ארבעה שערים בליגת האלופות ולאחר מכן בהפועל תל אביב עם גביעי מדינה והשתתפות בשלב הבתים בליגה האירופית. נכון שיכולתי לעשות יותר, אבל תודה לאל על מה שהשגתי, לא כל אחד זוכה בזה, ואני הכי מאושר בעולם”.
שיחקת ב—10 קבוצות, איפה הכי נהנית?
“אי אפשר להגיד מקום אחד, אבל ברור שבמכבי תל אביב היו לי זכיות בתארים והישגים, גם בהפועל תל אביב. גם ברמת השרון כשעלינו לליגת העל היינו קבוצה מדהימה ובהפועל אשקלון כשעשינו הישג שלא כל קבוצה יכולה לעשות. חשבתי גם שאשאר שם בצוות המקצועי, והיו לי מחשבות ודברים גדולים שם, אבל הם הפסידו. הם עשו שם דברים שלא אהבתי ושלא נכונים, אבל בסופו של דבר עשיתי את סגירת המעגל בעירוני, ברגע שהזדמן לי הלכתי אחרי הלב ועם ברכת הדרך מאשתי שזה היה חשוב לי מאוד. לא פשוט להחליט ללכת לליגה ב’ כשאתה צריך להביא פרנסה הביתה”.
היום כשאתה שומע את ההמנון של ליגת האלופות זה עדיין מזכיר לך נשכחות?
“יש לי צמרמורת. לפעמים כשאני רואה את ערוץ גולד, שמראה את המשחקים של ליגת האלופות, והילד שלי רואה את המשחק נגד אייאקס, הוא אומר לי, ‘אבא, זה אתה?’. הוא לא היה בתכנון בכלל בזמנו. זה מרגש”.
ברוך דגו מניף את צלחת האליפות עם ראש העיר. צילום מוטי קדושאתה מרגיש פספוס מהפרקים שלך בנבחרת ובאירופה?
“אלו שני הפרקים שקצת צובטים לי שלא השכלתי להצליח בהם יותר. בנבחרת אני חושב שזה לא היה מקצועי כי בתקופות שהייתי בשיא שלי לא שיחקתי או שזומנתי, והמאמנים שהיו באותה תקופה זימנו אותי רק כדי להשתיק את התקשורת, לא באמת קיבלתי את ההזדמנויות. אם היום היו שחקנים שהיו עושים את מה שאני עשיתי אז, הם היו לפחות עם 40-30 משחקי נבחרת. זה אחד הדברים שהתאכזבתי מהם ועושים לי לא טוב בלב. לגבי אירופה, אני תמיד אומר לעצמי שאני האשם הבלעדי, לא הייתי מספיק חזק לבוא ולקבל החלטות. עברתי פציעה קשה שקטעה לי את היציאה לחו”ל, אבל גם אחרי זה לא נלחמתי יותר מדי כדי לצאת. אני מקווה שהילד הקטן שלי יאהב את הכדורגל כמוני ואולי הוא יעשה את זה”.
עירוני אשדוד: “עירוני זה הבית”
דגו שיחק בעירוני אשדוד בשתי קדנציות שונות. את הקריירה, כאמור, הוא החל בתור ילד בעירוני, שיחק בקבוצה הבוגרת ואת עונתו האחרונה במועדון שיחק בקבוצה המאוחדת מ.ס אשדוד. בקיץ 2017 חזר דגו הביתה לאחר שעירוני הוקמה מחדש, ולמעשה הוא נחשב לשחקן הראשון והיחיד ששיחק במועדון בגלגולו הקודם ובגלגולו הנוכחי. החום והאהבה שלהם זכה בקבוצת נעוריו מהקהל ומהאנשים במועדון היו כל כך גדולים, והוא לחלוטין נחשב לסמל הגדול של המועדון בכל הזמנים.
אתה זוכר את הימים הראשונים בקדנציה הראשונה בעירוני אשדוד?
“אני לא יכול לשכוח, איך אפשר לשכוח עלייה לבוגרים בגיל 16.5? זה היה לראות שחקנים כמו נאור גלילי, עמיר תורג’מן, יגאל זריהן, אייל אלמושנינו, ז’אן טלסניקוב, זה היה בשבילי צמרמורת לעלות לבוגרים ולשחק איתם. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, ואני לעולם לא אשכח את זה”.
מי הכי השפיע עליך שם באותם ימים ועזר לך?
“אני חושב שזה היה מירו בן שמעון שמאוד עזר לי, אבל היה את ניסים בכר הגדול מכולם שהוא ראה את הכישרון שלי, הוא דחף ועשה הכול כדי שאני אעלה לבוגרים, הוא בעצם היה הבן אדם שפתח לי את הדלת”.
עירוני זה הבית?
“בכל מקום ששיחקתי בו ידעתי להתחבר לכל מקום, אם זה לאנשים, להנהלה ולאוהדים, אני בן אדם מאוד נוח. גדלתי בבית שגידלו אותי בו לצניעות, ענווה ואהבת אנשים. את מכירה אותי יותר טוב מהרבה אנשים ויודעת. באשקלון הייתי ארבע שנים והרגשתי הכי בית שבעולם, התאכזבתי ונפגעתי מכל ההתנהלות שם. אבל כשאתה חוזר למקום שגדלת בו זה המקום שאתה מרגיש בו הכי טבעי, אלו אותם חבר’ה שגדלתי איתם בשכונה. עירוני זה לגמרי הבית”.
מכבי תל אביב: “האוהדים עשו הכול כדי לגרום לי ללכת”
בגיל 18, בשנת 2000, הגיעה הפריצה הגדולה והמתוקשרת של דגו. הנער מאשדוד נרכש על ידי מכבי תל אביב תמורת 1.3 מיליון דולר וגילה את החיים הטובים בעיר הגדולה. שלוש השנים הראשונות שלו במכבי היו הצלחה מסחררת. כבר בעונה הראשונה הוא כבש צמד בדרבי מול הפועל תל אביב בחצי גמר גביע המדינה ותרם לזכייה בגביע. גם בעונה השנייה זכתה מכבי בגביע, ובשלישית (2003/02) היא זכתה באליפות המדינה, תוך כדי שדגו תורם 14 שערים, מבשל עוד 12 ומוכתר לכדורגלן העונה. אבי נמני, עד אז הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, נדחק הצדה.
מכבי תל אביב היא בעצם המועדון שבו השגת הכול. איך אתה מסכם את התקופה שם?
“היו לי רגעים מדהימים לצד רגעים כואבים. הייתה לי הזכות לשחק במכבי תל אביב. עוד בשחר ילדותי כשראיתי טלוויזיה ואת מכבי של שנות ה-90, את קלינגר, נמני, דריקס, האחים ברומר ומקנאקי, אמרתי לעצמי שזה החלום שלי להגיע לקבוצה הזאת. הגשמתי את זה והייתי כל כך מאושר, הבאתי הישגים והצלחתי והייתי ברמות הכי גבוהות. לצד זה היו רגעים גם שנפגעתי מקומץ אוהדים, למרות שרוב הקהל היה מדהים, אבל הקומץ המסוים עשה את כל הבלגן והרעש והוא השפיע ועשה הכול כדי להזיק ולפגוע בי כי ראו את ההצלחה והיכולות שלי. המועדון לצערי לא היה שם כדי להילחם בכל הכוח, אני בטוח שאם זה היה קורה היום, אז המועדון היה הרבה יותר חזק ונלחם יותר ולא מוותר להם. בזמנו זה היה אחרת לגמרי”.
עונת האליפות ההיא זעזעה את מכבי. נמני נזרק מהמועדון על ידי המאמן ניר קלינגר, ודגו יועד להיכנס לנעליו. אבל הוא לא הצליח לעמוד בציפיות. למרות ארבעה שערים שהבקיע בליגת האלופות בעונת 2005/04 (בהם צמד מול אייאקס אמסטרדם), הוא חטף הרבה אש מהאוהדים, בעיקר מאלה שנמנו עם מחנה נמני. “הם עשו הכול כדי לגרום לי ללכת”, הוא מודה. “ברגע שלא היה את המועדון שיבוא ויעמוד לפניי וראיתי שהוא לא מגן עליי, קמתי והלכתי. לא יכולתי יותר לסבול. יש גבול כמה ילד בגילי יכול לספוג ולספוג ימים ולילות, טלפונים ותקשורת. הגעתי למסקנה שזה הזמן ללכת למקום אחר”. ואחרי חמש שנים במכבי, המקום האחר עליו מדבר דגו הוא הפועל תל אביב. זו לא הייתה עוד סתם עזיבה, הוא חצה את הכביש ונחת אצל היריבה העירונית השנואה, ושם הוא שיחק שלוש שנים, זכה בשני גביעי מדינה וכבש שני שערים חשובים בליגה האירופית, נגד חטאפה וגלזגו ריינג’רס.
לחצות את הכביש בזמנו להפועל לא היה דבר קל וגם הימור מצדך. בכל זאת הצלחת שם בגדול.
צהוב ואדום: רוך דגו ויאיר אזולאי. צילם: אורי קריספין
“זה לא היה קל, אבל בתור שחקן כדורגל ישבתי והבנתי את האפשרויות. כל הקבוצות הגדולות היו סגורות מבחינת הסגלים, ולי הייתה הזדמנות יחידה ללכת להפועל תל אביב. קיבלו אותי באהבה גדולה ורצו אותי, מבחינתי לא ראיתי אדום או לבן, מכבי או הפועל, מבחינתי זה היה מועדון מספיק מפואר כדי להצליח בו, ותודה לאל בורכתי ללכת למועדון גדול בשיא המשבר שלי ובתקופה הכי קשה שלי בחיים. חיבקו אותי, ואני מאושר שהחזרתי להם על המגרש, אני מודה על כך ולעולם לא אשכח את זה”.
ברוך דגו בגמר גביע המדינה מכבי ת"א נגד מכבי הרצליה. צילום ניר קידר
הפועל אשקלון: “הייתה לי זכות גדולה לשחק שם”
ארבע שנים שיחק דגו בהפועל אשקלון. זה התחיל רע עם ירידה לליגה א’ ואולי לשפל הקריירה עבורו, אבל העתיד התחלף במהרה לוורוד. דגו שחזר את ימיו הגדולים והפך למנהיג של האשקלונים. יחד עם שחקנים בכירים נוספים הוא הוביל את הקבוצה מליגה א’ לליגת העל ואף היה אחד מהגורמים להשארת הקבוצה בליגה הבכירה לראשונה בהיסטוריית המועדון. אוהדי הקבוצה עטפו את הקשר בחום ואהבה של סמל, שבהם זכה רק בקבוצת נעוריו, ובמהרה הוא הפך לדמות חזקה במועדון.
אפשר להגיד שאחרי השיאים בעירוני ובתל—אביביות, באשקלון המצאת את עצמך מחדש וגרמת לכולם להיזכר מי זה ברוך דגו. מצאת בית חם.
“לגמרי. כשאת עוברת דירה ממקום למקום, ואז את חוזרת פתאום להורים שלך, אז זה פתאום מרגיש המקום הבטוח ואת מקבלת אהבה וחיבוק. ככה בדיוק הרגשתי באשקלון. כשעשיתי את הצעד הזה התעוררתי מחדש. אני שמח מאוד על המהלך הזה בקריירה”.
עשית שם מסע עליות מדהים עם יובל נעים, ולמרות זאת, לא תמיד הסתדרת עם יובל. איך היה להתאמן תחתיו?
“דווקא הסתדרנו מצוין עד שבעונה האחרונה קרו כמה דברים שלא כל כך אהבתי והתאכזבתי מהם. אבל בסך הכול היו לי איתו שנים מדהימות, והיכולות הכי טובות שהצגתי היו באשקלון, אחרי הרמות הגבוהות במכבי והפועל. לצד זה, נכון שהייתה תקופה קצת לא כל כך נעימה שחשבתי שגם אם עושים דברים מסוימים, צריך לעשות אותם בצורה ישרה יותר, במיוחד איתי ובמיוחד אני שנתתי ועשיתי הכול בשביל יובל. היום אני אוהב אותו ומכבד אותו. מבחינת המקצוע, הוא מקצוען ובאימונים הוא תמיד ידע להטריף אותנו והיו רואים את זה גם על המגרש. הייתה לי זכות גדולה לשחק בהפועל אשקלון, הדמעות של אושר שראיתי אצל האוהדים והרגעים המשמחים יישארו חרוטים בי לנצח”.
איזה משחק הכי מטורף זכור לך באשקלון?
“וואו, היה משחק נגד הפועל פתח תקווה שניצחנו 4:5 וכמובן משחק הגביע נגד בית”ר ירושלים, שזה היה צמרמורת והחזיר אותי כמה שנים אחורה. היינו קבוצת ליגה א’ ועשינו הישג בלתי רגיל. היינו חבורה של שחקנים חד פעמית, קבוצה מדהימה. עד היום אנחנו חברים. החברים האלה הם החברים שנשארו לי בכדורגל בצורה הכי אדוקה”.
מה השלב הבא בכדורגל ובחיים?
“אני לומד תואר ראשון לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו, סיימתי שנה ראשונה ובאוקטובר אני מתחיל שנה שנייה. פתאום לשבת בגיל 37 בכיתה זה לא פשוט. כמובן שמאוד מעניין אותי, ואני בשלב של למידה בעולם העסקים ובעולם הנדל”ן, אני רוצה להתקדם ולעשות דברים טובים. בין לבין יש גם את הכדורגל. אני מקווה שאני אוכל להשתלב נכון. אני אמור להיפגש עם הנהלת עירוני אשדוד ואני מקווה שנגיע לסיכום כלשהו לתפקיד מסוים שיתאים לשני הצדדים. מה שבטוח, יש לי מה לתרום אחרי כל מה שעשיתי בכדורגל”.
